עובדים זרים

העובד לא הסכים, ומצא דרך לנסות להוציא עוד, כי כפי שהיה נהוג בתעשייה אז, התלושים יצאו בשכר גלובאלי, שהיה אמנם גבוה מאוד, אבל התלוש לא ציין תנאים סוציאליים. מובן שברמת השכר הזה, ההפרש לשכר המינימום עלה על 50%, וכל תנאי סוציאלי כולל פנסיה היה ניתן להכניס לפה, אבל הסתבר שדיני העבודה מאפשרים למרות זאת לתבוע.

וכאן הייתי בבעיה, יותר מאשר כל בעל מסעדה אחר, כי הסכומים ששילמתי להם היו יתכן הגבוהים ששולמו בארץ, כאשר רוב בעלי מסעדות שילמו לעובדים הזרים רק שכר מינימום, ואני תגמלתי אותם לדעתי הגון, ואני חייב לציין גם, שהם היו עמוד השדרה של העסק, כלומר היו עובדים ישראלים מעולים (ותודה לדני, עדי, דנה, סלאבה, טוביה, מורן, ארז, נטאשה, מיכאל, חורף, אמיתי, ים ועוד הרבה אחרים שעזרו, בלעדיכם העסק לא היה מתקיים), אבל אלה היו המיעוט, ועם הרבה מהעובדים הישראלים לא היה קל, והעבודה איתם העלו לא מעט את לחץ הדם שלי, ובעיקר היה קשה לסמוך עליהם שבכלל יגיעו למשמרת, ולעומתם צוות המטבח הבין שמדובר בעבודה, והיה ניתן לעבוד איתם.

וצריכים בהקשר זה להבין, שהם הגיעו כפליטים ממשטר דקטטורי באריטראה ומרדיפה אתנית בחבל דרפור, ורבים מהאריטראים הם מושכלים ואינטלינגטים מאוד. חבריהם שהיגרו לפני 10 שנים למדינות המערב, נקלטו ורובם אף כבר אזרחי אירופה, קנדה וארה”ב, וכאן בארץ הם תקועים עם עבודות מטבח ונקיון. העובד שלבסוף ייזם את התביעות, עבד איתי מקיץ 2009, ודיברתי איתו רבות, ותסכולו היה רב ובצדק, כי למשל כל שלושה חודשים הוא התבקש לחדש את הויזה, וזה אמר לקום בארבע בבוקר כדי לתפוס טור שיאפשר לו עד הערב להגיע לפקיד. למיטב ידיעתי המצב בינתיים השתפר, וכל הכבוד על זה לרשויות, אבל גם המדינה וגם האזרחים נתנו לו להבין שהוא ממש לא רצוי, וניסיתי להסביר לו כמה פעמים, שזה לא אישי נגדו וחבריו שהם פה, אלא הפחד של כולנו שיגיעו המונים.

שכר דירה שלהם גבוה מאוד, והדירות שלהם לרוב לא מוצעים לישראלים, ובעיקר אין מענה מצד המדינה בעניין התקדמות חברתית, כלומר הוא הרגיש תקוע בשכונת התקווה, בלי שמישהו יאפשר לו ללמוד מקצוע שבארץ מוצאו היה עובד בו, ובמקרה שלו יתכן כמהנדס, אולי כעורך דין, אולי כבעל מסעדה.

הייתי מגדיר אותו כבעל רגישות חברתית גבוה, וככזה הזדהיתי איתו. ומה שיתכן שבר אותו, ואולי באשמתי לא התעניינתי מספיק, היה אוזלת היד של ישראל ומצריים לנוכח החטיפות וסחיטות הכופר שהתרחשו בסיני בסמוך לגבול.

אני לא יודע מי בדיוק, אבל בן משפחה קרוב אליו נפגע בסיני ב-2012, אבל עוד הרבה לפני כן הוא דיבר על זה, וגם העליתי את שכרו כי הסביר שהוא התבקש להשתתף בתשלום כופר.

מובן שהיו לי בעיות אחרות, והבעיות שלהם לא היו יכולים להיות הבעיות שלי, ויתכן הסברתי לו את זה פעם בתקיפות יתר, דיברתי על מה שלא בסדר פה, הסברתי שאני אישי מתי שהיה לי זמן כן התנדבתי איפה שהיה נראה לי נכון (שלום עכשיו), ושפשוט אנחנו הישראלים חוששים מגל של מהגרים, ולכן לא עשו ולא יעשו משהו בעניין מה שקורה בסיני, ושיעזוב אותי כבר בעניין זה.

בכל מקרה, מתישהו לקראת סוף 2012 הוא אכן הניח לי, אבל גם התחיל לשחק ראש קטן.

–> בחזרה לדף הסיכום