התביעות

די בוודאות אני יכול לקבוע שעו”ד דינור לגמרי הציל אותי, כי ייצוג משפטי, במיוחד עם מדובר בכמה משפטים, הוא יקר, ולא רק שלא רצה תשלום, הוא גם ידע היטב מה צריך לעשות ומתי.

בעניין היחס אלי מצד מערכת המשפט, אני לא יכול להתלונן, לפחות במסגרת תביעות העובדים הזרים הרגשתי אמפטיה ובאחד משני משפטים מרכזיים היתה זאת השופטת שהודותה סוכם לבסוף על פשרה.

גם המשפט המרכזי השני הסתיים בפשרה, כאשר כאן לא היה מדובר על אמפטיה, אלא על בקשה/דרישה מובנת מצד השופטים להתפשר, כי גם מיצוי התהליך לא יכול להבטיח צדק.

והמשפט השלישי שרק הסתיים לפני כמה חודשים נפתח על ידי אחד מחמישה עובדים שחתם על הסכם היעדר תביעות, וכמובן קיבל פיצויים, וכדי לקבל עוד כסף, פשוט התכחש לזה, נגד כל הגיון, כי גם לא היה מועסק על ידי צחי אם לא היה מסתדר איתי לפני, אז במקום אולי להגיד את האמת, שאמנם חתם על הסכם וקיבל פיצויים, הוא יגיד מה פתאום, תשלם (שוב). למזלי גם השופט הבין שאין הגיון פה, ושקצת מוזר שהעובד טוען שעבד 12 חודש אם הועסק רק 7 חודש והחליף עובד אחר שפרש וכאמור סירב להעלות את מסך החברה.

כאן חייבים לציין לטובה את מערכת המפשט, שלמרות שלא היה מדובר כאן על סכומים גדולים, ובעצם נשאלה רק השאלה האם הוא קיבל פיצויים וכמה זמן עבד, התקיימו שלוש דיונים כולל דיון ההוכחות, וכל הכבוד לשופט ואלה שישבו לצידו (נציגת עובדים ונציג מעסיקים) על סבלנותם, והשופט הוציא פסק דין ארוך ומנומק היטב.

אחרי פרסום עניין התביעות בסוף 2013, הסתבר שאני לא לבד, והרבה מסעדנים אחרים גם כן נתבעו ויש גם כאלה שאיבדו כמוני את עסקם. לכולם היה משותף ההבנה שלא ניתן להתמודד מול המערכת ושעורכי דין מסוימים מנצלים זאת מאוד לרעה למען התעשרותם האישית המהירה.

לגמרי הכל מותר, ויתכן זאת השתקפות החברה שלנו, הלא צודקת הברורה לעין. אם המדינה נותנת לאנשים להתיישב מחוץ לגושי ההתיישבות במקומות שדורשים השקעות עתק בביטחון ותשתיות, וסבסוד על חשבון כולנו, אז מובן שהאנרכיה שולטת ומס הכנסה הופכת לאויב והעלמות המס למכת מדינה.

מזעור נזקים

המסעדה הועמדה למכירה. הוסכם ביני לבין שותפיי, בוכצ’י ודרור, שאם נצליח למצוא מישהו רציני שיהיה מוכן להמשיך להפעיל את המקום כסניף זכיון, אז אנחנו ניקח את התקווה לדמי זכיון עתידיים במקום דמי פינוי שייקשו על הקונה להשקיע בשיפוץ המתבקש.

ואני חייב להגיד, לעיתים, נגד כל הסיכויים יש מזל. אני אישי ממש לא רציתי להמשיך, במיוחד לא עם אלה שתקעו לי סכין בגב. התקבלו כמה הצעות, אבל כל הקונקרטיים היו הופכים את המסעדה לבשרי, וכמובן זה לא היה בעדיפותנו. וכאן נכנסו צחי ואבי לתמונה שהיה להם נסיון רב במסעדנות, אמנם לא הטבעוני, אבל שתי המשפחות שלהם היו למחצה צמחוניים, ובעיקר, היה כאן אתגר עבורם, כי הבינו שהתחרות גוברת, ואולי היה טוב, שגם הם וגם אני לא הבנו עד כדי כך את היקף התחרות העתידי. (זה היה חודש או חודשיים אחרי שהם לקחו את המסעדה על עצמם, שננה, לקוחה ותיקה, סיפרה לנו שתהפוך את ננוצ’קה לטבעונית, ומזל שהם היו כבר בעלים, כי אבי מיד הבין את המשמעות, וגם לבסוף יצאה מהעסק, וצחי ניסה להתמודד, והחזיק את המסעדה ועם זה הציע אוכל טבעוני נגיש סה”כ שנתיים וחצי, עד סוף אוגוסט השנה. ולזכותו יאמר שלא הרבה היו נכנסים לסיפור הזה, כי היה מובן שהסיכון עולה על הסיכוי להצליח לאורך זמן.

אני אישי ניסיתי לעזור, רק שכאן שוב פ’ נכנס לתמונה. (אני מעדיף לא לנקות בשמו הפרטי, כי די בטוח שהוא מהיר מאוד התחרט על המהלך, וידוע לי שעל התביעה הוא שילם שכר טרחה לא מעטים, ואמנם יצא לבסוף דרך פשרה תשלום קטן אל עורך דינו, אבל עדיין היה על פ’ לפנות לביטוח לאומי והוא לעולם לא עשה זאת, וכנראה הבין שעורכי הדין המתעסקים בתחום יתכן מבטיחים דברים שלא ניתן לקיים). אבל עוד הרבה לפני הבנה זאת פ’ התפטר, וכמובן עשיתי הכל כדי שיישאר ולא יתבע, אבל כנראה הודרך שיעזוב, אז אחרי שנתתי לו חוזה עבודה שמשרד עורכי דין הוציאו לכל העובדים, והסברתי לו שהוא לא צריך לחתום, ויכול לדבר על החוזה עם עורך דינו (הזהה לדבריו לעורך דין של חברו שתבע ראשון), ובכל מקרה נכתב בחוזה שהוא לא נוגע או ישנה זכויות שנצברו בעבר, אז עבור פ’ זה היה הזדמנות להחזיר את המפתחות ולצאת (כמובן באמצע משמרת).

וכמובן, בלי הפתעה, בכתב התביעה, אני פיטרתי אותו ואילצתי אותו באיומים לחתום על החוזה ועל מסמך אחר, ושוב, אלה דברים נגד כל הגיון, כי הרי רציתי שפ’ יישאר.

באופן מפתיע, עורך הדין שלמיטב הבנתי הוא היה חתום אצלו, שגם היה עורך הדין של התובע הראשון, לבסוף לא ייצג אותו, וגם שני עורכי דין אחרים לו, כי עורך הדין שלישי צלצל אלי בסביבות פסח 2014, וביקש להגיד שמדובר על מקרה קיצון, וכנראה פ’ קיבל הכי הרבה כסף, יותר מאשר כל מסעדת יוקרה הסכימה לשלם, ושהוא העדיף שלא לייצג אותו והוא יודע על שני עורכי דין נוספים לפניו שפעלו באותו האופן, וקיווה עבורי שגם הבאים יסרבו.

אבל, בסופו של דבר פ’ מצאה עורך דין, ואולי כדי להפעיל לחץ, אולי כי חשב כך, ואולי כי בכל מקרה זה לא היה יכול להזיק מבחינת עורך הדין, הוא גם תבע את הקונים וטען שהכל הצגה, ושאני נשארתי הבעלים או שותף. מובן שזה לא היה האמת, אבל לגמרי היה כאן סיכון עבור צחי, כי בתי דין לעבודה הם בגדול (בלי להעליב) בתי הדין לעובדים, וזה לא בית משפט שאתה רוצה לסמוך עליו שיחקור את האמת (בהמשך עוד ארחיב על התנסותי שם), וצחי בצדק חשש, שבסופו של דבר הוא יחוייב על התביעות נגדי, והחלטנו שאעזוב את המקום שהקמתי שבע שנים לפני. ואני כן רוצה לציין, שפ’ נשאר בקשר הדוק עם עובד מטבח אחד שנשאר, והתעדכן לפחות בתדירות שבועית, וידעה מעל כל ספק שאני לא שותף, אלא עובד, ולמרות זה עורך דינו בחר לתבוע גם את צחי.

בדיון המקדים בבית הדין פגשתי את פ’ שחיכה לעורך דינו, ושאלתי אותו לגבי כל השקרים בכתב התביעה (ממילא המציאות עגומה כי התלושים לא שיקפו את התנאים הסוציאליים), ויתכן ענה לי אמת, שהוא ממש לא יודע מה רשום בכתב התביעה ושעורך דינו יתכן לרוב לא מבין אותו כלל. (פ’, בניגוד לכל פליט אחר, מהסיבות השמורות לו, העדיף לא ללמוד או לתרגל את השפה העברית, יתכן כפי שכבר תיארתי, יש לו ביקורת מוצדקת על המדינה וכנראה זאת ביטוי של מחאתו.)

לעיתים די קרובות שאלתי את עצמי האם הייתי יכול למנוע את מה שקרה, כי מהיכרות ארוכת השנים עם הצוות ועם פ’ הבנתי שהוא תכנן ויזם, ובניגוד לעובדים אחרים שאולי לא הייתי הכי מנומס אליהם, תמיד היה לי כבוד והערכה גדולה מאד אליו, כי היה ניתן לסמוך עליו ב-100%,  ותמיד שנסעתי לבקר את ההורים שלי הרגשתי שעצוב לו, כי לו לא היה אפשרות כזאת, וכמובן לא היה לי מה לעשות בעניין הזה מלבד לשלם לו שכר הגון וגבוה.

ואני כן עבדתי משמעותי יותר מאשר הוא (שעבד בין 09.00 ל-19.00 על פי דרישתו), ומשכתי לעצמי פחות מחצי מאשר שהוא קיבל לשעה, ויתכן הוא אמר לעצמו, כי בזה חברו האשים אותי, שאני אשם בעצמי אם אני מנהל עסק שלא מכניס מספיק.

אולי.

לכל אלא שבפייסבוק הביעו את סיפוקם ממצבי, ושזה מגיע לי כי העסקתי אותם, אז כולנו בני אדם וכולנו צריכים להתפרנס, ובטוח גם לא מעט ישראלים לא היו יכולים לסרב להצעה לקבל לא מעט כסף, ורק צריך לעזוב מקום עבודה ולהתחלק עם עורך הדין.

ויתכן, אם לא הייתי מחזיר את פ’ כאשר התפטר שנתיים וחצי לפני כן כי לא הייתי מוכן לדרישותיו הכספיים, יתכן בודהה בורגרס עוד היה קיים בתל אביב, אבל הכל זמני בחיים, ובודהה בורגרס מימש את ייעודו, אז לא ממש משנה.

מה שכן, פ’ עזר לפרסם את בודהה בורגרס גם בקרב הקהילה שלו, כי לדיונים הראשונים הגעתי עוד עם חולצה של המסעדה, ושמתי לב שמביטים בי ובחולצה שלי, ובפעם הראשונה חשבתי שאולי אחד משני האריטראים שלחשו אחד לשני עבד אצלי (לפחות הוא היה נראה דומה לאחד שכן עבד בעבר אצלי), וניגשתי אליו ושאלתי האם אנחנו מכירים והוא הסביר בנימוס שלא, אבל כן ידוע לו סיפור התביעות.

בפעמים הבאות כבר לא שאלתי, ומתישהו כבר לא הגעתי לדיונים עם חולצת בודהה בורגרס.

–> בחזרה לדף הסיכום