תיאום הדרכה פרטית
0544-234407
arie@vegankarma.co.il

WhatsApp chat
מקסי2018-10-17T00:46:54+00:00

מקסי

מקסי היה חתול שהיה גר ליד בית האבות באזור, רק שבניגוד לחתולים אחרים הוא נהג להיכנס, התיישב תמיד על אחד הכיסאות וביקש ליטופים. היו תלונות על זה, ובעל בית האבות ביקש מהמועצה להזיז אותו. שחררתי אותו (אחרי סירוסו כמובן) בחצר הבניין שלי, אבל בשונה לכל חתול אחר שמיד בורח, הוא נצמד אלי, ועלה צמוד אלי קומה אחת אל הדירה, ושם חתוליי (שישהלא היו מאושרים מהרחבת המשפחה, אבל כל חתול שניסה להרביץ לו, מיד חטף כאפה. הוא היה לגמרי מלוטף, בטוח גדל עם בני אדם. היציאה מהדירה עבור החתולים היתה דרך המרפסת, וכל פעם שחזר הודיע על זה בשמחה, גם בלילה.

כשלכדתי אותו לצורך סירוס הוא היה רזה, וכנראה בגלל זה הוא תמיד אכל מקערת האוכל היבש עם שני ידיו הקדמיים על האוכל, כאילו רצה לוודא שהאוכל לא יברח לו.

אבל יתרונו עבורי היה שהוא היה שם, תמיד, גם בקיץ, כאשר החתולים האחרים (שבחורף מלבד אחד כולם ישנו איתי) העדיפו את חצר הבניין הפחות חם בלילות, הוא נשאר לצידי, לפחות עד שנרדמתי, וזה מאוד עזר.

מובן שעבורנו, בני אדם, ויתכן גם עבור הרבה בעלי חיים, זוגיות עדיפה, אבל עם היא לא מתקיימת, אז כן, מקסי היה שותף לחיים, וזה היה מועיל ועזר מאוד.

אביב 2013 היה במיוחד עמוס עבורי, כי הוקמה אז סניף חיפה, ואני די התרגשתי, אבל העבודה היתה רבה. לילה אחד, כמה ימים אחרי פתיחת סניף חיפה, אני חזרתי, ומקסי בניגוד לכל ערב ולילה אחר, לא חיכה לי (תמיד הוא ועוד שני חתולים חיכו ברחוב, גם בחורף, גם בגשם), בכניסה לבניין, עד שאופיע, גם אם רק חזרתי לפנות בוקר. זה היה ב-17 ליוני, הוא לא היה, חיפשתי אותו בכל מקום, אבל הייתי עייף מדי כדי לחשוב הגיוני, וחיפשתי אותו תוך קריאות, בהנחה שאם הוא בחיים הוא ישמע אותי.

רק שהוא כנראה לא היה יכול לשמוע אותי, כי נחש או עקרב הכישו אותו וימיים אחרי זה הוא נמצא עוד בחיים כ-4 מטר מחלון חדר השינה שלי, בתוך שיח של הבניין השכן, הוא כנראה צעק כי ידע שזה ילך להסתיים. שכנים התקשרו, על קולרו היתה תג עם מספר הטלפון שלי, הגעתי תוך 10 דקות, גופו היה עוד חם, אבל מקסי כבר לא היה איתי.

חיבקתי אותו, ושמתי אותו על המיטה שכל כך אהב, וזה היה טעות איומה, כי היתה לי חתולה בשם דונה, שתמיד ישנה לצידו, איפה שישן, והיא חטפה טראומה, ולא חשבתי על זה כשחזרתי למשמרת (עם כמויות עצומות של קפה, שעזרו לי להתרכז), רק שבערב מי שהייתה איננה היתה דונה.

מצאתי אותה בחוץ, מייללת, מסרבת להיכנס.

היא לא נכנסה חודשים ארוכים, ורזתה, כמובן שמתי לה אוכל בחוץ. ולא ציינתי, שלפני מות מקסי לא יצאה כלל מהבית.

כמובן ניסיתי לחבק אותה וללטף מתי שיכולתי, אבל אם ניתן להגדיר מישהו עם טראומה או עם לב שבור, אז כנראה כאן היה מקרה כזה.

דונה נפטרה חצי שנה אחרי מקסי, אי תפקוד של הכבד, יתכן גם בגלל חוסר הרצון שלה לאכול.

(ולצערי גם לי היה קושי להתמודד. זה לא רק היה עניין של גרגור ותשומת לב, ולהיות לצידי, זה בעיקר סימל מציאות, כלומר מובן שהחיים נסבלים כל עוד שאנחנו מתעלמים מהמון דברים מסביב, ועבור רובנו מתקיים סוג של Scheinwelt, עולם מדומה, שאנחנו אומרים לעצמנו, שיש לנו אחד את השני, בדרך כלל את המשפחה, אז כל עוד שזה מתקיים, הכל בסדר, וזה נשבר אצלי עם מות מקסי.

וגם בודהה בורגרס עם רעיונותיה ולקוחותיה היו סוג של עולם מדומה, תוצאה של נסיבות.

והעניין כמובן היתה גם שמקסי נפטר בגלל רשלנות שלי, בדיוק כמו שזה קרה 4 שנים לפני כן עם גינס, בגלל משהו שיתכן היה חשוב אבל קיומו היה גדול עלי. זה לא רק היה הבכי שמנע ממני לישון באותו הלילה, אלא בעיקר התהיות מה הייתי צריך לעשות שונה, ולמה דברים קרו כפי שקרו. מובן, החיים יכולים להיות קשים ויש רגעים עצובים, ויתכן הם החיים האמיתיים, ועדיין אלה היו הבחירות שלי, והם לפחות עבורי אישי ואלה היקרים לי הסתברו כבעייתיים.

מובן, לראות את אמי לא מסתדרת עם החיים לשנים רבות השאיר חותם, והפרידה מגרושתי נבעה מתוך היותי בתוך חברה ותרבויות חדשות לי שהסתקרנתי להכיר,  ויתכן גם חוסר בטחון האם אני מוכן לייסד משפחה, האם לא אאכזב את ענת יותר מאוחר, שאולי אני מסתדר עם חתולים, ופחות עם ילדים, ואולי אורח חיים משפחתי יהיה לי משעמם מדי. יתכן חיפשתי משהו שלא היה ניתן להגדרה או הבנה, משהו שמקורו אולי בתת מודע, אולי בספרים שקראתי הרבה שנים לפני, אולי בדברים שלא עשיתי, ואני כנראה אז חשבתי שהזוגיות עם ענת תגביל אותי יותר מדי. (וכן, חשיבה זאת כמובן היתה מוטעת בייסודה, כי אמנם גרמה לבודהה בורגרס להתקיים ואפשר לי מבט לתוך החברה ולתוך החיים של צוות ולקוחות טובים, ובזה סגרה עם השנים את העניין שלי בהתבוננות חברתית, אבל בו זמנית הבהיר את גודל הטעות והאובדן, ואת החיים שממשיכים ואת הזמניות שבכל.) 

ובכל מקרה, להרבה דברים בחיים יש השלכות, ועל אלה הייתי צריך לחשוב, ולא עשיתי זאת. אשמתי היתה בבריחה מאחריות, בבחירה של פתרון קל מעל פתרון מושכל, ובעיקר אני לא הייתי בסדר, כי ענת היתה יכולה להיכנס לזוגיות עם כל אחד, ובחרה בי גם כדי לעזור.

השאלה לנכונות הפרידה ליוותה אותי מהיום הראשון שלה, ביחד עם השלכותיה.

האם היתה לי, מלבד מעורבות של טיפשות וגם נאיביות מצידי, בחירה חופשית, האם בנוסף לאירועים ונסיבות שמתרחשים לנו בחיים, אנחנו תוצאה של רעיונות ושאלות שאנחנו נתקלים בהם, בדרך כלל דרך קריאה ספרותית? האם דימוי של סיפור אהבה שנקראה אי פעם יכול להמשיך להשפיע? ואולי אנחנו רוצים לחשוב שיש משהו מעבר לחיים האלה ומנסים לתת משמעויות לדברים שהם ללא משמעות?

ומה לעשות עם הרגעים בחיים שהם שונים, שקורים פעם בהרבה שנים, שאנחנו לא בטוחים למה אנחנו מרגישים משהו מיוחד, למה משהו נוגע ולא מובן לנו הסיבה לכך? למה כאן בארץ מיד הרגשתי בבית למרות היעדר משפחה, תחושה של שייכות שאף פעם לא הרגשתי בוינה שגדלתי בה? יתכן התרגשתי שנחתתי פעם ראשונה בבן גוריון, אולי כי מימשתי את שאיפת סבא שלי, אבל לעולם לא הכרתי אותו ואמנם הרעיון הציוני כהקמה של מדינה מוסרית הוא כמובן אידאולוגיה נעלה, אבל היה שם בגן גוריון משהו לגמרי מעבר לזה, תחושה שונה ומשונה של הגעה לאן שהייתי אמור להגיע.

Deja Vu דומה קרה לי כ-7 שנים אחרי זה, יצאתי מוקדם (כמה חודשים אחרי עלייתי) עם האוטובוס הראשון מאזור (מועצה ליד חולון) לבנק איגוד ליד רחוב אלנבי בתל אביב, וגם שם הרגשתי כאילו הייתי כבר במקום מלא פעמים, ואכן הייתי ברח’ אלנבי, וגם בקטע המסוים ליד רח’ מונטיפיורי, בלי לחשוב יותר מדי, אבל הבוקר הזה היה שונה. 11 שנים אחרי זה עברתי לגור שם, כמה רחובות ליד ועדיין צמוד לרח’ אלנבי, כי שם מצאתי דירה מתאימה עם חצר מוגן עבור החתולים ושתי הכלבות שלי, ואני מאז תוהה האם הרגשתי כבר אז שאחיה באזור לאורך שנים (ועדיין גר שם)?

ואולי רח’ אלנבי בבוקר פשוט הזכיר לי מקום מאחד הספרים שקראתי (Les jeux sont faits מאת ג’אן פאול סרטרה)?

יתכן ב-Deja Vu השלישי והאחרון זה היה המקרה, ואם ניתן לדבר על צומת דרכים בחיים, אז כן, כזה קרה עבורי ביום שבת אחד באוקטובר 2001, ובלי ספק ניתן לדבר (שוב) על טיפשות ונאיביות מצידי, ועדיין באופן ברור, בלי קיום מפגש אקראי אחד, די בוודאות ענת ואני היינו חוזרים ומייסדים משפחה (ואז בטוח לא היה נשאר מקום לבודהה בורגרס), ודי אני מתבייש בחוסר הרציונליות שלי, שאני בלילה הזה אחרי מות מקסי אבחנתי כרצון כנראה לא מודע לחיות חיים מנותקים מהמציאות.

ובלי להתיימר להיות פסיכולוג, כנראה עקב המצב הנפשי הרעוע של אמי למשך שנים רבות, כן ניסיתי לעזור באופן מובן, ונכשלתי בזה (וגם פסיכוליגים, לא יכולנו להעניק לאמי משמעות), אבל הדרך לניסיון לעזור עבר בניסיון להבין, ואני אישי כן קיבלתי הנחיות לחיים מהגישה הלוגו-תרפית, אבל מלבד ספרים פסיכו-אנליטיים ואוטו-ביוגרפיים, נמשכתי לספרות המודרנית האמריקנית, שהודות לספרייה האמריקאית בוינה היתה לי נגישה, ואולי קראתי יותר מדי, כי יתכן המפגש האקראי עם בחורה בים, באותו השבת באוקטובר היה מסתיים אחר, ואולי באופן לא מודע רציתי סיפור התאהבות כמו ב-Goodbye Columbus, אחד הספרים היותר מוקדמים של פיליפ רות?

רק שבינתיים במציאות הבנתי שענת הבינה דברים שאני התקשיתי בהבנתם, וכמו בכל דבר אחר ענת צדקה גם בזה ,שלא אמצא עוד אחת כמוה. ומובן שכניסתה ליחסים עם אחרים לא היה מועיל למצבי הנפשי, ולקח זמן, אבל לבסוף עניין חתולי הרחוב שהבנתי אותו בעל כורחי בסביבות ראש השנה 2001 והחשש שאני נכנס למשהו שאני מתקשה להתמודד איתו, גרם לי להחליט לשנות ולנסות לחזור לזוגיות עם ענת, או פשוט להתחיל זוגיות אחרת, ובעיקר לברוח ממועצת אזור וכן לעבור לתל אביב. (חתוליי מאוד נהנו שם, וחששתי לסכן אותם דרך מעבר למקום אחר, ולכן נשארתי אבל אף פעם לא עם לב שלם.)

ההחלטה הזאת גובשה, רק שעוד באותו היום היא קיבלה תפנית, ויתכן תוצאות אותו המפגש בים עם בחורה בשם סמדר היו נראים אחרת אם לא ממילא כבר הייתי מעורער נפשי, ויתכן לו הייתי יכול להכיר אותה, אז הייתי יכול להמשיך אבל כנראה המפגש עם שיחה של חצי שעה הזיז משהו אצלי. סמדר לא התענייני בי (וזה היה עבורי די מצב רגיל), רק כמישהו שלא מאמין בגורל אבל אולי כן רוצה להאמין, היה צירוף מקרי נוסף בהקשר של המפגש איתה (מעבר לעובדה שהכרתי אותה שעתיים או שלוש אחרי שאני החלטתי לנסות לעזור לענת), שנתנו לי לתהות לפשר הדברים. יתכן קיוויתי לקיום אולי של סדר וגורל, למשמעות מוסתרת, אבל צירופי מקרים קורים, ויתכן כאן נתתי משמעות למשהו שהיה אקראי (בעניין הספר ומחברו שהיא קראה), ובכל מקרה, כאן היתה בעיה עבורי, כי מפגשים בין אישיים קורים כל החיים, ולעיתים רק לכמה דקות, ואנחנו ממשיכים, וכאן התקשיתי להמשיך. והייתי רגיל לדחיות, אבל זה לא היה העניין, היה בה ובמפגש הזה משהו נוסף, שונה, או כנראה רציתי לחשוב כך. יתכן סמדר, בהיותה שואלת, מתמודדת בעצמה עם משהו, נתנה לעצמה אישיות שהקסימה אותי? ואולי כי חייכה אלי, אולי כי הסכימה לשחות איתי ואולי כי לבשה בגד ים לבן, ואולי כי לבסוף הסכימה למפגש נוסף, שלא התקיים.

ושוב, תחושותיי בטוח נבעו מרומנטיקת-יתר, מבדידות ומטיפשות, ועדיין חסמו את החזרה אל היחידה שהיתה לה אכפת ממני. (מה הייתי יכול להגיד לה? שאני רוצה להיות איתה, רק אם במקרה אני עוד פעם אפגוש את סמדר, כן הייתי רוצה להכיר אותה (כי היתה יתכן התממשות הסיבה שנפרדנו?)) 

תוצאת שתיקתי היתה פרויקט העיקורים שיתכן וגם כן תרם לבג”ץ החתולים של 2004, והוביל להקמה של בודהה בורגרס ולבסוף גם לפטירתו של מקסי. ואת זה הבנתי אז בלילה הזה. ועוד הרבה לפני כן שהבחירה בפרידה היתה אומללה, כי אמנם סימני שאלה התבהרו ומעגלים נסגרו, אבל כולם בצורה שהבהירו בדיעבד את אי-נכונות הבחירה. ומובן, לו הייתי אז חוזר אל ענת, בודהה בורגרס לעולם לא היה יכול להתקיים, כי כלכלית זה לא היה יכול להסתדר עם ייסוד של משפחה, וגם לו לא היה הקשר הזוגי איתה, אז זה גם לא היה קורה, כי הייתי נכנס לקשר זוגי אחר, ובזה התקשיתי אחרי הזוגיות עם ענת.) 

החתולים האחרים לקחו את מות מקסי פחות קשה, היה ג’ון ג’ון, החתול של השכנה, שחיפש אותו, כי תמיד התעמת איתו, ובאופן מצחיק חתול אחר, צעיר, שאימץ אותנו שנתיים לפני כן, תפס את התפקיד של מקסי, והוא המשיך להתעמת עם ג’ון ג’ון, כאילו חשב שזה טקס חובה. או ששניהם רק רצו תשומת לב וידעו שאצה להפריד ביניהם?

אין הפי אנד בחיים האמיתיים וכולנו לבסוף נמות, והרבה שנים הייתי בר מזל ולהקתי נשארה איתי, מאוחדים, אבל מזלי תם ומ-2013 עד אביב 2016 כולם נפתרו ואני מתגעגע אליהם.

(התווספו חתולים אחרים, באופן מצער מאוד הם פחות בקטע של לישון ביחד או לפחות איתי. אפילו שתי חתולות עיוורות, שאמרתי לעצמי שבטוח הן כן ישמחו לחברה, רוצים להיות כמו חתולים נורמליים, וגם די מצליחים בזה, ויוצאים אחרי אלה שכן רואים. בהתחלה אמרתי לעצמי איזה יופי, רק שהסתבר שגם חתולה אחת עיוורת הולכת אחרי השנייה, ונסיונותיי להשאיר אותם בפנים לא צלחו, ושתיהן מתעקשות להיות בעיקר בחוץ.

שנתיים הן כבר איתי, ומובן שאני מפחד לחזור וכבר לא למצוא אותם, אבל באופן מפתיעה שניהם עדיין בחיים, כאשר סטיבי די שברה שיאים, כי בהתחלה התעקשה ללכת לישון באצמע הכביש, ולמזלי הנהגים צפצפו, ואז ערב אחד שמעתי יללות ממנה, ומצאתי אותה על המרקיזה של הדירה העליונה בבניין ממול. כיבוי אש הגיעו אבל לא הצליחו לפרוס סולם אליה, ואבי קוזי הוזעק, ולמזלי אחרי שעה וחצי שדיברתי אליה מהגג (אבי קוזי היה באירוע אחר), אמרתי לעצמי שבעצם שכדאי לי לשים מזרון למטה (היא היתה על מרכיזה של הקומה הרביעית), ופרסתי, ושעליתי השכן ובעל הדירה חזר, וניסינו לתפוס את סטיבי מהחלון, והיא קפצה, למזלי נפלה על המזרון.

סטיבי כנראה אהבה את הקפיצה, כי יום למחרת היא שוב ניסתה להכנס לגג, רק שבינתיים כמובן סגרנו את הדלת של עליית הגג, ואוהב (השכן) החזיר אותה. (והשאלה נשאלת איך היא הגיע אל המרקיזה, כי המרקיזה הזאת היתה היחידה הפרוסה בקומה העליונה, וכנראה סטיבי לא מצאה את הדרך חזרה אל חדר המדרגות, וייללה, וזה שמעו שני החתולים של אוהב, שכנראה נעמדו על עדן החלון מתחת למרקיזה, ועליה סטיבי קפצה, ולבסוף הבינה שהיא בבעיה.

מה שכן, היתרון העצום של לגור במרכז תל אביב היא מספר האנשים האוהדים לחתולים או שהם בעלי חתולים עצמם, כי בהזדמנות אחרת סטיבי שוב נכנסה לבניין השכן, הפעם בצד השני, והגיע לחניון התת קרקעי, והוחזרה משם על ידי דייר אחד גם בעל חתולים.

וגם לאלי, החתולה השנייה העיוורת (שתיהם התעוורו מהרפס חתולים), היו נטיות אובדניות, רק למזלי היא ניסתה לממש אותם רק אחרי ששמתי לה קולר עם משדר רדיו (קולר נוסף עם משדר GPS גם יש לה, אבל בסביבה אורבנית הוא לעיתים קרובות לא יוכל לעזור), והודות ל-tabcat מצאתי אותה בתוך מכסה מנוע של אוטו החונה בחזית הבניין, והודות ל-Girafus, (משדר גלי רדיו יותר חזק) מחדר מדרגות שני בניינים ליד, שלמזלי היא עצרה חצי קומה לפני הגג, שהיה פתוח ובבניין הזה ויתרו על מעקה, כלומר ניתן חופשי ליפול. ולאחרונה מתחת בניין בבנייה, שלקח לי שעתיים לגלות אותה, כי מכשיר ה-GPS הפסיק לתפקד ונתן מיקום מבוסס איכון סלולרי ואני לא הבנתי את זה. כן צריכים לציין, שאלי אמנם לא אוהבת שאני לוקח אותה בידיים, כנראה כי קשה לה יותר להתמצא, אבל היא כן מבינה מתי שהלכה לאיבוד, ואז בלי התנגדות ועם גרגורים באה איתי הביתה.

ולעיתים, אחרי כמה ימים איחור, היא כנראה גם מבינה שחייה היו בסכנה, ואז היא מסכימה לישון בחיבוק, כאשר בדרך כלל היא משוכנעת שאני עושה איתה משחק כאשר אני מביא אותה למיטה ומשימתה היא להשתחרר כמה שיותר מהר. וכנראה פעם כלב נבח עליה או קרה לה משהו אחר, כי פתאום לילה אחד היא היתה לידי, מתגרגרת ונצמדת, וישנה איתי לכמה לילות, ואז כנראה שוב נזכרה שבעצם עדיף לה לישון לבד. ובאופן שונה מאחרים, יש לה אמנם מקומות קבועים, אבל היא משנה אותם כל כמה ימים, גם בחוץ. היא כן הבינה שהיא מקבלת צ’ופרים שאני חוזר, אז או שהיא צצה בעצמה בדרך כלל מהחצר השכן כי שמעה אותי, או שהיא מגיע אחרי שאני קורא לה (מהגינה של גן הילדים שני בניינים ליד).

ושתיהן הכי אוהבות לצוד ציפורים.

כן ניסיתי כמובן לאמץ חתולים נוספים, רק שחתול אחר שלי (גם כן קראתי לו מקסי כי נכנס למקום של מקסי בריב היומיומי עם החתול של השכנה לשעבר), הוא גדול מימדים ומפחיד, ומתנהג נחמד כלפי חתולים זרים רק שאני לידו, ואחרי זה גורם לחתול חדש בבית לא לרצות עוד פעם להיכנס. אפילו הכלבה שלי, שהיא גדולה ממנו, שומרת מרחק בטחון למקרה שמקסי עצבני. מה שכן, מקסי לגמרי אימץ את אלי, ועם חתול מהחצר מעיז לתת לאלי כאפה, מקסי מיד נכנס בו.

ואני המשכתי להתגורר באותה הדירה השכורה, ועדיין נזכר מדי יום ביציאה מהבית ובחזרה אליו, איפה שדונה שכבה מתאבלת על מקסי, והיא תמיד חזרה לאותה הנקודה על דק העץ בגינה של הבניין השכן, ולי היה מוזר שהיא בחרה את המקום הזה, כי אף פעם לפני כן לא ראיתי את דונה בחוץ, אבל יתכן מהחלון היא ראתה שמקסי אהב לישון שם על הדק, וכנראה היא חכתה שם בתקווה שכן יחזור. ואני גם תמיד זוכר שבאותו הלילה בלי שינה אחרי מות מקסי ניסיתי לפחות פעמיים להחזיר את דונה פנימה, והיא מיד שוב התעקשה לצאת וחזרה לאותו הדק, ואני לבסוף נשכבתי לצידה, גליל נייר טוילט מתחת הראש שלי, ולבסוף גם אילתית, הכלבה שלי, בינתיים גם כבר ז”ל, הצטרפה, והתיישבה לידנו.

אני זוכר שכמובן ליטפתי את דונה, רק שהיא כבר לא החזירה אף גרגור, וכן הרגשתי די לבד, ונזכרתי בפעם הקודמת שבהיתי בשמיים מתחת עץ, וזה היה כ-15 שנה לפני, ברמת הגולן, במסגרת מילויים (אכן, אם הצבא הגעתי לכל מקום בארץ), וגם אז היה לי קושי לישון, וכבר אז חשבתי על משמעויות של החלטות, איך הם משפיעים על החיים, והאם הפרידה מענת, שהתרחשה אז כחצי שנה לפני, היתה נכונה.

ולא לקח לי 15 שנים להגיע לתשובה, אבל גם אחרי 11 שנה ועם בודהה בורגרס וכל בעיותיו על הראש, לא הצלחתי עוד להחזיר את הגלגל לאחור, והשנים המשיכו לעבור ונשארה ההבנה שכנראה קארמה אכן קיימת, וחוסר הבנה לא פותרת מאחריות והחלטת הפרידה לא היתה בסדר מצידי, כי הייתי צריך להגיע להבנות והחלטות נבונות ומוסריות יותר, וגם שהכל זמני והחיים עוברים ומסתיימים מהר מדי. 

ולפחות התבונה הזאת, שהתגבשה לאורך שנים, יצרה את פרויקט העיקורים ואת בודהה בורגרס. ורק הקארמה לא רוצה לוותר לי וגם הזכרון, שניהם נשארו, חזקים מתמיד.)

–> בחזרה לדף הסיכום

תגובות ושאלות