תיאום הדרכה פרטית
0544-234407
[email protected]

WhatsApp chat
מקסי2019-02-06T01:43:10+00:00

מקסי

מקסי היה חתול שהיה גר ליד בית האבות באזור, רק שבניגוד לחתולים אחרים הוא נהג להיכנס, התיישב תמיד על אחד הכיסאות וביקש ליטופים. היו תלונות על זה, ובעל בית האבות ביקש מהמועצה להזיז אותו. שחררתי אותו (אחרי סירוסו כמובן) בחצר הבניין שלי, אבל בשונה לכל חתול אחר שמיד בורח, הוא נצמד אלי, ועלה צמוד אלי קומה אחת אל הדירה, ושם חתוליי (שישהלא היו מאושרים מהרחבת המשפחה, אבל כל חתול שניסה להרביץ לו, מיד חטף כאפה. הוא היה לגמרי מלוטף, בטוח גדל עם בני אדם. היציאה מהדירה עבור החתולים היתה דרך המרפסת, וכל פעם שחזר הודיע על זה בשמחה, גם בלילה.

כשלכדתי אותו לצורך סירוס הוא היה רזה, וכנראה בגלל זה הוא תמיד אכל מקערת האוכל היבש עם שני ידיו הקדמיים על האוכל, כאילו רצה לוודא שהאוכל לא יברח לו.

אבל יתרונו עבורי היה שהוא היה שם, תמיד, גם בקיץ, כאשר החתולים האחרים (שבחורף מלבד אחד כולם ישנו איתי) העדיפו את חצר הבניין הפחות חם בלילות, הוא נשאר לצידי, לפחות עד שנרדמתי, וזה מאוד עזר.

מובן שעבורנו, בני אדם, ויתכן גם עבור הרבה בעלי חיים, זוגיות עדיפה, אבל עם היא לא מתקיימת, אז כן, מקסי היה שותף לחיים, וזה היה מועיל ועזר מאוד.

אביב 2013 היה במיוחד עמוס עבורי, כי הוקמה אז סניף חיפה, ואני די התרגשתי, אבל העבודה היתה רבה. לילה אחד, כמה ימים אחרי פתיחת סניף חיפה, אני חזרתי, ומקסי בניגוד לכל ערב ולילה אחר, לא חיכה לי (תמיד הוא ועוד שני חתולים חיכו ברחוב, גם בחורף, גם בגשם), בכניסה לבניין, עד שאופיע, גם אם רק חזרתי לפנות בוקר. זה היה ב-17 ליוני, הוא לא היה, חיפשתי אותו בכל מקום, אבל הייתי עייף מדי כדי לחשוב הגיוני, וחיפשתי אותו תוך קריאות, בהנחה שאם הוא בחיים הוא ישמע אותי.

רק שהוא כנראה לא היה יכול לשמוע אותי, כי נחש או עקרב הכישו אותו וימיים אחרי זה הוא נמצא עוד בחיים כ-4 מטר מחלון חדר השינה שלי, בתוך שיח של הבניין השכן, הוא כנראה צעק כי ידע שזה ילך להסתיים. שכנים התקשרו, על קולרו היתה תג עם מספר הטלפון שלי, הגעתי תוך 10 דקות, גופו היה עוד חם, אבל מקסי כבר לא היה איתי.

חיבקתי אותו, ושמתי אותו על המיטה שכל כך אהב, וזה היה טעות איומה, כי היתה לי חתולה בשם דונה, שתמיד ישנה לצידו, איפה שישן, והיא חטפה טראומה, ולא חשבתי על זה כשחזרתי למשמרת (עם כמויות עצומות של קפה, שעזרו לי להתרכז), רק שבערב מי שהייתה איננה היתה דונה.

מצאתי אותה בחוץ, מייללת, מסרבת להיכנס.

היא לא נכנסה חודשים ארוכים, ורזתה, כמובן שמתי לה אוכל בחוץ. ולא ציינתי, שלפני מות מקסי לא יצאה כלל מהבית.

כמובן ניסיתי לחבק אותה וללטף מתי שיכולתי, אבל אם ניתן להגדיר מישהו עם טראומה או עם לב שבור, אז כנראה כאן היה מקרה כזה.

דונה נפטרה חצי שנה אחרי מקסי, אי תפקוד של הכבד, יתכן גם בגלל חוסר הרצון שלה לאכול.

(ולצערי גם לי היה קושי להתמודד. זה לא רק היה עניין של גרגור ותשומת לב, ולהיות לצידי, זה בעיקר סימל מציאות, כלומר מובן שהחיים נסבלים כל עוד שאנחנו מתעלמים מהמון דברים מסביב, ועבור רובנו מתקיים סוג של Scheinwelt, עולם מדומה, שאנחנו אומרים לעצמנו, שיש לנו אחד את השני, בדרך כלל את המשפחה, אז כל עוד שזה מתקיים, הכל בסדר, וזה נשבר אצלי עם מות מקסי.

וגם בודהה בורגרס עם רעיונותיה ולקוחותיה היו סוג של עולם מדומה, תוצאה של נסיבות.

והעניין כמובן היתה גם שמקסי נפטר בגלל רשלנות שלי, בדיוק כמו שזה קרה 4 שנים לפני כן עם גינס, בגלל משהו שיתכן היה חשוב אבל קיומו היה גדול עלי. זה לא רק היה הבכי שמנע ממני לישון באותו הלילה, אלא בעיקר התהיות מה הייתי צריך לעשות שונה, ולמה דברים קרו כפי שקרו. מובן, החיים יכולים להיות קשים ויש רגעים עצובים, ויתכן הם החיים האמיתיים, ועדיין אלה היו הבחירות שלי, והם לפחות עבורי אישי ואלה היקרים לי הסתברו כבעייתיים.

מובן, לראות את אמי לא מסתדרת עם החיים לשנים רבות השאיר חותם, והפרידה מגרושתי נבעה מתוך היותי בתוך חברה ותרבויות חדשות לי שהסתקרנתי להכיר,  ויתכן גם חוסר בטחון האם אני מוכן לייסד משפחה, האם לא אאכזב את ענת יותר מאוחר, שאולי אני מסתדר עם חתולים, ופחות עם ילדים, ואולי אורח חיים משפחתי יהיה לי משעמם מדי. יתכן חיפשתי משהו שלא היה ניתן להגדרה או הבנה, משהו שמקורו אולי בתת מודע, אולי בספרים שקראתי הרבה שנים לפני, אולי בדברים שלא עשיתי, ואני כנראה אז חשבתי שהזוגיות עם ענת תגביל אותי יותר מדי. (וכן, חשיבה זאת כמובן היתה מוטעת בייסודה, כי אמנם גרמה לבודהה בורגרס להתקיים ואפשר לי מבט לתוך החברה ולתוך החיים של צוות ולקוחות טובים, ובזה סגרה עם השנים את העניין שלי בהתבוננות חברתית, אבל בו זמנית הבהיר את גודל הטעות והאובדן, ואת החיים שממשיכים ואת הזמניות שבכל.) 

ובכל מקרה, להרבה דברים בחיים יש השלכות, ועל אלה הייתי צריך לחשוב, ולא עשיתי זאת. אשמתי היתה בבריחה מאחריות, בבחירה של פתרון קל מעל פתרון מושכל, ובעיקר אני לא הייתי בסדר, כי ענת היתה יכולה להיכנס לזוגיות עם כל אחד, ובחרה בי גם כדי לעזור.

השאלה לנכונות הפרידה ליוותה אותי מהיום הראשון שלה, ביחד עם השלכותיה והתוצאה היתה פרויקט העיקורים שיתכן וגם כן תרם לבג”ץ החתולים של 2004, והוביל להקמה של בודהה בורגרס ולבסוף גם לפטירתו של מקסי. ואת זה הבנתי אז בלילה הזה. ועוד הרבה לפני כן שהבחירה בפרידה היתה אומללה, כי אמנם סימני שאלה התבהרו ומעגלים נסגרו, אבל כולם בצורה שהבהירו בדיעבד את אי-נכונות הבחירה. ומובן, לו הייתי אז חוזר אל ענת, בודהה בורגרס לעולם לא היה יכול להתקיים, כי כלכלית זה לא היה יכול להסתדר עם ייסוד של משפחה, וגם לו לא היה הקשר הזוגי איתה, אז זה גם לא היה קורה, כי הייתי נכנס לקשר זוגי אחר, ובזה התקשיתי אחרי הזוגיות עם ענת.) 

החתולים האחרים לקחו את מות מקסי פחות קשה, היה ג’ון ג’ון, החתול של השכנה, שחיפש אותו, כי תמיד התעמת איתו, ובאופן מצחיק חתול אחר, צעיר, שאימץ אותנו שנתיים לפני כן, תפס את התפקיד של מקסי, והוא המשיך להתעמת עם ג’ון ג’ון, כאילו חשב שזה טקס חובה. או ששניהם רק רצו תשומת לב וידעו שאצה להפריד ביניהם?

אין הפי אנד בחיים האמיתיים וכולנו לבסוף נמות, והרבה שנים הייתי בר מזל ולהקתי נשארה איתי, מאוחדים, אבל מזלי תם ומ-2013 עד אביב 2016 כולם נפתרו ואני מתגעגע אליהם.

(התווספו חתולים אחרים, באופן מצער מאוד הם פחות בקטע של לישון ביחד או לפחות איתי. אפילו שתי חתולות עיוורות, שאמרתי לעצמי שבטוח הן כן ישמחו לחברה, רוצים להיות כמו חתולים נורמליים, וגם די מצליחים בזה, ויוצאים אחרי אלה שכן רואים. בהתחלה אמרתי לעצמי איזה יופי, רק שהסתבר שגם חתולה אחת עיוורת הולכת אחרי השנייה, ונסיונותיי להשאיר אותם בפנים לא צלחו, ושתיהן מתעקשות להיות בעיקר בחוץ.

שנתיים הן כבר איתי, ומובן שאני מפחד לחזור וכבר לא למצוא אותם, אבל באופן מפתיעה שניהם עדיין בחיים, כאשר סטיבי די שברה שיאים, כי בהתחלה התעקשה ללכת לישון באצמע הכביש, ולמזלי הנהגים צפצפו, ואז ערב אחד שמעתי יללות ממנה, ומצאתי אותה על המרקיזה של הדירה העליונה בבניין ממול. כיבוי אש הגיעו אבל לא הצליחו לפרוס סולם אליה, ואבי קוזי הוזעק, ולמזלי אחרי שעה וחצי שדיברתי אליה מהגג (אבי קוזי היה באירוע אחר), אמרתי לעצמי שבעצם שכדאי לי לשים מזרון למטה (היא היתה על מרכיזה של הקומה הרביעית), ופרסתי, ושעליתי השכן ובעל הדירה חזר, וניסינו לתפוס את סטיבי מהחלון, והיא קפצה, למזלי נפלה על המזרון.

סטיבי כנראה אהבה את הקפיצה, כי יום למחרת היא שוב ניסתה להכנס לגג, רק שבינתיים כמובן סגרנו את הדלת של עליית הגג, ואוהב (השכן) החזיר אותה. (והשאלה נשאלת איך היא הגיע אל המרקיזה, כי המרקיזה הזאת היתה היחידה הפרוסה בקומה העליונה, וכנראה סטיבי לא מצאה את הדרך חזרה אל חדר המדרגות, וייללה, וזה שמעו שני החתולים של אוהב, שכנראה נעמדו על עדן החלון מתחת למרקיזה, ועליה סטיבי קפצה, ולבסוף הבינה שהיא בבעיה.

מה שכן, היתרון העצום של לגור במרכז תל אביב היא מספר האנשים האוהדים לחתולים או שהם בעלי חתולים עצמם, כי בהזדמנות אחרת סטיבי שוב נכנסה לבניין השכן, הפעם בצד השני, והגיע לחניון התת קרקעי, והוחזרה משם על ידי דייר אחד גם בעל חתולים.

וגם לאלי, החתולה השנייה העיוורת (שתיהם התעוורו מהרפס חתולים), היו נטיות אובדניות, רק למזלי היא ניסתה לממש אותם רק אחרי ששמתי לה קולר עם משדר רדיו (קולר נוסף עם משדר GPS גם יש לה, אבל בסביבה אורבנית הוא לעיתים קרובות לא יוכל לעזור), והודות ל-tabcat מצאתי אותה בתוך מכסה מנוע של אוטו החונה בחזית הבניין, והודות ל-Girafus, (משדר גלי רדיו יותר חזק) מחדר מדרגות שני בניינים ליד, שלמזלי היא עצרה חצי קומה לפני הגג, שהיה פתוח ובבניין הזה ויתרו על מעקה, כלומר ניתן חופשי ליפול. ולאחרונה מתחת בניין בבנייה, שלקח לי שעתיים לגלות אותה, כי מכשיר ה-GPS הפסיק לתפקד ונתן מיקום מבוסס איכון סלולרי ואני לא הבנתי את זה. כן צריכים לציין, שאלי אמנם לא אוהבת שאני לוקח אותה בידיים, כנראה כי קשה לה יותר להתמצא, אבל היא כן מבינה מתי שהלכה לאיבוד, ואז בלי התנגדות ועם גרגורים באה איתי הביתה.

ולעיתים, אחרי כמה ימים איחור, היא כנראה גם מבינה שחייה היו בסכנה, ואז היא מסכימה לישון בחיבוק, כאשר בדרך כלל היא משוכנעת שאני עושה איתה משחק כאשר אני מביא אותה למיטה ומשימתה היא להשתחרר כמה שיותר מהר. וכנראה פעם כלב נבח עליה או קרה לה משהו אחר, כי פתאום לילה אחד היא היתה לידי, מתגרגרת ונצמדת, וישנה איתי לכמה לילות, ואז כנראה שוב נזכרה שבעצם עדיף לה לישון לבד. ובאופן שונה מאחרים, יש לה אמנם מקומות קבועים, אבל היא משנה אותם כל כמה ימים, גם בחוץ. היא כן הבינה שהיא מקבלת צ’ופרים שאני חוזר, אז או שהיא צצה בעצמה בדרך כלל מהחצר השכן כי שמעה אותי, או שהיא מגיע אחרי שאני קורא לה (מהגינה של גן הילדים שני בניינים ליד).

ושתיהן הכי אוהבות לצוד ציפורים.

כן ניסיתי כמובן לאמץ חתולים נוספים, רק שחתול אחר שלי (גם כן קראתי לו מקסי כי נכנס למקום של מקסי בריב היומיומי עם החתול של השכנה לשעבר), הוא גדול מימדים ומפחיד, ומתנהג נחמד כלפי חתולים זרים רק שאני לידו, ואחרי זה גורם לחתול חדש בבית לא לרצות עוד פעם להיכנס. אפילו הכלבה שלי, שהיא גדולה ממנו, שומרת מרחק בטחון למקרה שמקסי עצבני. מה שכן, מקסי לגמרי אימץ את אלי, ועם חתול מהחצר מעיז לתת לאלי כאפה, מקסי מיד נכנס בו.

ואני המשכתי להתגורר באותה הדירה השכורה, ועדיין נזכר מדי יום ביציאה מהבית ובחזרה אליו, איפה שדונה שכבה מתאבלת על מקסי, והיא תמיד חזרה לאותה הנקודה על דק העץ בגינה של הבניין השכן, ולי היה מוזר שהיא בחרה את המקום הזה, כי אף פעם לפני כן לא ראיתי את דונה בחוץ, אבל יתכן מהחלון היא ראתה שמקסי אהב לישון שם על הדק, וכנראה היא חכתה שם בתקווה שכן יחזור. ואני גם תמיד זוכר שבאותו הלילה בלי שינה אחרי מות מקסי ניסיתי לפחות פעמיים להחזיר את דונה פנימה, והיא מיד שוב התעקשה לצאת וחזרה לאותו הדק, ואני לבסוף נשכבתי לצידה, גליל נייר טוילט מתחת הראש שלי, ולבסוף גם אילתית, הכלבה שלי, בינתיים גם כבר ז”ל, הצטרפה, והתיישבה לידנו.

אני זוכר שכמובן ליטפתי את דונה, רק שהיא כבר לא החזירה אף גרגור, וכן הרגשתי די לבד, ונזכרתי בפעם הקודמת שבהיתי בשמיים מתחת עץ, וזה היה כ-15 שנה לפני, ברמת הגולן, במסגרת מילויים (אכן, אם הצבא הגעתי לכל מקום בארץ), וגם אז היה לי קושי לישון, וכבר אז חשבתי על משמעויות של החלטות, איך הם משפיעות על החיים, והאם הפרידה מענת, שהתרחשה אז כחצי שנה לפני, היתה נכונה.

ולא לקח לי 15 שנים להגיע לתשובה, אבל גם אחרי 11 שנה ועם בודהה בורגרס וכל בעיותיו על הראש, לא הצלחתי עוד להחזיר את הגלגל לאחור, והשנים המשיכו לעבור ונשארה ההבנה שכנראה קארמה אכן קיימת, וחוסר הבנה לא פותרת מאחריות והחלטת הפרידה לא היתה בסדר מצידי, כי הייתי צריך להגיע להבנות והחלטות נבונות ומוסריות יותר, וגם שהכל זמני והחיים עוברים ומסתיימים מהר מדי. ורק הקארמה לא רוצה לוותר לי וגם הזכרון, שניהם נשארו, חזקים מתמיד.)

–> בחזרה לדף הסיכום

תגובות ושאלות