תיאום הדרכה פרטית
0544-234407
arie@vegankarma.co.il

WhatsApp chat
משמעות 2018-05-20T19:07:48+00:00

משמעות

לא מצאתי תשובה, אבל כן אני זוכר היטב את הבעיות הנפשיות שהיו לאמי ז”ל, ונסיונותיה לצאת מזה. היא לא התאבדה, יתכן בגללי ואחותי. אבי לא התעניין במצבה, וזכור לי שיחת טלפון משונה ביותר, כאשר פסיכיאטר שטיפל בה ביקש לדבר עם אבי, שלא היה מוכן לקחת את השיחה. הפסיכיאטר, שכנראה צלצל אחרי שדיבר אם אמי, שאל לגילי, אמרתי לו גיל יותר מבוגר מאשר הייתי, והוא הסביר שאמי בסכנה, ושהוא לא מצליח לעזור לה, ועל שאלתי מה לעשות, הוא השיב שלא יודע, כי הוא עובד על פי שיטת הלוגותרפיה (שפותחה על ידי ויקטור פרנקל, ניצול שואה וינאי, ושהיא מנסה למצאו משמעות עבור הפציינט, משהו שהפציאנט יכול לחיות עבורו. והפסיכיאטר לא היה בטוח שעבור אמי הקיום שלנו, הילדים, היה מספיק עבורה כדי להישאר איתנו.

הלוגותרפיה לא עבדה עבור אמי, ואני כבן, שניסה לעזור, כן הבנתי שמועיל מאוד למצוא משהו שנותן לנו משמעות, משהו לחיות עבורו.

ולכן אני חושב שפעילות חברתית היא מועילה, גם עבור החברה וגם עבור הפעיל, כי הוא נותן משמעות.

כי אחרת, אם מסתכלים על העולם באמת, שלא מנסים לחיות בבועה של בתי קפה ובילויים, אז יש עניינים, והחיים של בעלי החיים במשקים, ושל כלבים שנולדו כי לא עיקרו את אימותיהם, ושגומרים ברחוב, ונאספים על ידי הרשויות, הוא זמני, שרירותי.

ואכן, שרירותיות וזמניות החיים הוא מטריד. מובן, תאונה יכולה תמיד לקטועה, ומי שמאכיל חתולי רחוב מכיר את התחושה, שאף פעם לא יודעים עם ביום למחרת פוגשים שוב את אותם החתולים. זכור לי חתול רחוב אחד שהיה גר שני בניינים ליד, חמוד, וזוג שליטף אותו חשב אולי לאמץ אותו, רק שלמחרת הוא נדרס.

ויש גם חתולי רחוב שמגיעים לגיל מבוגר, רובם מפתחים אי תפקוד כלייתי לבסוף בגלל כל האוכל היבש שהם קיבלו לאורך חייהם. גם אני מאכיל עם אוכל יבש, אבל מי שיכול כלכלי, כדאי לתת גם מזון של פחיות או בשר נא.

וכן, כדאי להתחיל להאכיל את החתולים לפני הבית שלכם, ולאמץ, וכמובן לעקר ולסרס. המון חתולים מבקשים בית, ולאוכל קצת יותר איכותי מאשר שאנחנו בדרך כלל נותנים להם.

וכן, כמובן פעילות חברתית – או הנסיון להרים עסק מסוג בודהה בורגרס – הוא מבט אל החברה. בלי ספק העובדה שגדלתי מחוץ למסגרת ישראלית (משפחתי מעורבת, ואמי קיבלה די טראומה מהשואה, ועד ההחלטה שלי לעלות גם לא שיתפה את בעלה (אבא שלי) במוצא שלה, וגם אחרי עלייתי היא לא נהגה לפרט לאן הבן נעלם, החשש ממעשים אנטישמיים ליווה אותה עד מותה, ובאופן אירוני היא בילתה את שנותיה האחרונים בבית אבות עם התמחות לטיפול בחולה פרקינסון, ומה שלא אמרנו לאמי היתה העובדה שבית האבות החדש שהיא התקבלה אליו נפתח אחרי שיפוץ של מבנה ישן, שפעם היה מלונית, וכאשר שמעתי את הכתובת, זה היה נשמע לי מוכר, ובדיקה קצרה בגוגל הראה את ההיסטוריה של המבנה, כי שם היטלר לן שנתיים כאשר היה גר בשנות השלושים (או העשרים?) בוינה וניסה קריירה כאומן (אם אני זוכר נכון). סוג של סגירת מעגל, לא גילינו לה עד הסוף, לא ידעתי מה היתה יכולה להיות תגובתה. (יום לפני עלייתי ביקרנו אצל בת דודה ושאלה תמימה מצידי גרמה לבכי מר אצלה, לא שוכחים גם אחרי 50 שנה.))

וכאן, החברה הישראלית היא די מרתקת, לפחות היתה אז עבורי. לכן, יתכן מניע נוסף לפעילויות חברתיות (בשלום עכשיו, פרויקט העיקורים ובודהה בורגרס) היתה הנסיון לראות ולהבין.

גם לפרויקט עיקור החתולים היתה פן חברתי חינוכי, כאשר בניגוד בודהה בורגרס התנהלתי בעיקר מול תושבים מבוגרים, כי הם האכילו את החתולים ולרוב לא דאגו לעקרם.

שלוש ניצולות שואה הכרתי במסגרת פרויקט זאת, שלושתן השאירו חותם. הראשונה צלצלה למוקד המועצה, והעבירו את התלונה אלי, וביקרתי וניסיתי להבין מה הבעיה, אז הבעיה היתה שחתולת הרחוב לא סיימה לשתות את החלב שלה, והתושבת דרשה שאסלק את החתולה. דיברתי אליה, הסברתי לה, עיקרתי את החתולה וכמובן החזרתי אותה למקום שלה. התושבת שוב התלוננה, הלכתי לד”ר מני שלא הכיר אותה אבל כן הכיר כמה אנשים עם בעיות נפשיות, וכמובן הנחה אותי להתעלם ממנה.

ניצולת השואה השנייה היתה גרה כמה בניינים לידי, והאכילו הרבה חתולים בלי לעקר אותם, והיו המון תלונות משכניה. זה היה בהתחלה של הפרויקט, וד”ר מני ביקש שאעביר את רוב החתולים. הייתי בסוג של מבחן מולו, לבסוף בלב כבד לקחתי את החתול הכי בולט, ענק מימדים, עד היום החתול הגדול שפגשתי, והעברתי אותו לשכונה יותר מבוססת בצד השני של אזור. אני מקווה שהסתדר, לו היה רוצה לחזור, היה יכול לעשות זאת בלי לחצות יותר מדי כבישים בתוך אזור, אבל לא ראיתי את החתול שוב. כל החתולים האחרים עוקרו והוחזרו למקומם, ואני כמובן טענתי כלפי ד”ר מני שהעברתי את רובם למקומות אחרים, וכראיה ציינתי את החתול הענק שכמובן כולם הכירו. אני לא יודע האם ד”ר מני האמין לי, יתכן שלא, אבל המאכילה המבוגרת מאוד, לקחה את זה קשה, ומאז מתי שראתה אותי צרחה זעקות איומות של “נאצי” ו-“גסטפו” לעברי.

וניצול השואה השלישית היתה מתגוררת בעוני מחפיר. הכרתי אותה כבר לקראת סוף הפרויקט, בשנה הרביעית, הייתי כבר לגמרי נואש ומותש מחוסר העזרה מצד תושבי אזור (הבורגנים, כי הצעירים כמובן ברחו לתל אביב הסמוכה), והתרכזתי בלעקר את החתולים שלה.

אני כן זוכר שהגעתי לכתובת ומאחורי עצים ושיחים הסתתר סוג של בית, שלא רק ראה ימים יותר טובים, הוא די היה נראה לי בסכנת קריסה. די הכל היה עקום, גם בחוץ וגם בפנים. ובאופן תיאטרלי לגמרי גרו בתוך הבית הקטן הזה אישה זקנה שאותה תמיד רק פגשתי במיטה, ונראתה מבוגרת למדי, בת 90 פלוס, וכלב גדול וזקן כמוה, הוא היה חירש, וגם הנביחות יצאו לו עקומות.

האישה היתה צלולה לגמרי, ודיברה איתי על החתולים שלא נשארים איתה. הסברתי שדרך עיקר וסירוס הם כן יישארו, ונשארתי בקשר אם האישה הזאת, כי היו שם הרבה חתולים.

מובן שמאד התרגזתי, כי כל אחד שעשה מילויים ביהודה ושומרון ובעזה יודע כמה כסף נשפך לשם, ומה קורה פה? עגום ועצוב ביותר.

אותי הבית הפחיד, כאילו המוות היה שם, או חיכה, מקום סוראליסטי לגמרי. גם השוני בין המצב הגופני של האישה, שתמיד שכבה עם טלויזיה דלוקה, והיכולת השכלית שלה לא היתה יכולה להיות יותר גדול.

בלי ספק אני מצטער שלא נשארתי איתה יותר, שלא התעניינתי יותר, אבל פרויקט העיקורים גם כך לקח יותר מדי שעות ממני, ואלה היו שעות שחסרי לי בעבודה שלי כמתכנת. כן ביקשתי עזרה מווטרינרית שהיתה גרה באזור, והיא ליוותה אותה ואת כלבה, שנפטר כמה שבועות אחרי שהייתי שם פעם אחרונה.

גם הפרויקט ההתנדבותית הזאת של עיקור חתולי רחוב, וגם בודהה בורגרס נתנו משמעות וסיפוק, ותמיד שמישהו מוכר, נגיד ממפלגת מרץ או מלהקה מוכרת ביקר ואכל, ממש התגאיתי. לא היה לי למי לספר, אז חתוליי עודכנו באופן שוטף. ובלי ספק, בגלל שניתן להפעיל מסעדה רק עם צוות, אז הרצון שלי להכיר את החברה הישראלית התממש, וזה אמנם היה מעניין, אבל גם משונה, כי כאשר אתה מלווה לקוחות וצוות לאורך שנים, ולעיתים גם פוגש את בני ובנות זוגם, ואת משפחתם, אז אתה רואה את החיים, בצד הטוב והשמח וגם הפחות טוב והעצוב יותר. משונה היה לראות זוגות נפרדים, חוזרים עם בני זוג אחרים, ולי אישי היתה בעיה רצינית, כי אני די הבנתי עוד בשנה הראשונה של בודהה בורגרס, שההיפרדות מבת זוגתי למשך 4 שנים היתה טעות, שנבע בעיקר מהרצון שלי להכיר ולהבין, וזה הסתבר כטיפשי למדי, רק שתובנה זאת הגיע מאוחר מדי ובינתיים ענת היתה ונשארה בתוך מערכת יחסים אחרת.

מובן, גם מבחינה כלכלית בחירות על פי מצפון או מוסר לא תמיד יהיו מועילות, והסתבר שלא קל לחזור בגיל מתקדם אחרי שנים של היעדרות לתפקיד טכני בהיי-טק.

ויתכן החיים הם מאבק, ואולי זה משמעות החיים?
–> בחזרה לדף הסיכום

תגובות ושאלות