תיאום הדרכה פרטית
0544-234407
arie@vegankarma.co.il

WhatsApp chat
פרויקט מקדים 2018-05-20T18:37:49+00:00

פרויקט מקדים

מה שקרה בסביבות ראש השנה 2001 היה ביקור מולדת של שכנה מבוגרת שביקשה ממני להאכיל את חתולי החצר בבניין המגורים באזור (מועצה קטנה ליד חולון) שהתגוררתי בה אז. (היו לי בעצמי כמה חתולים, ולמרות שיתכן ועדיף היה – מבחינה חברתית – לגור בתל אביב, לחתולים ממש היה כיף שם ושכנים שדאגו להם (ולי), ויצאו חופשי דרך המרפסת ומדגרות/מדפים שבניתי להם, ולא רציתי לסכן אותם עם מעבר דירה.)

האכלתי את החתולי החצר כמה ימים, ואז, בוקר שישי אחד, הבחנתי מהחלון בטנדר ועשרים מטר ממנו היתה מלכודות, ירדתי אל החצר וחתולה אחד נלכדה כבר, והלוכד הסביר שהוא פועל מטעם המועצה, והיו תלונות על ריבוי חתולים.

התחלתי להתווכח עם הלוכד, הוא צלצל לווטרינר הרשותי, איים לקרוא למשטרה, ואני עד היום יודע שהייתי צריך לשחרר את החתולה השחורה, כי היא היתה שונה מהאחרים, לא בצבעיה, אלא כאשר האכלתי אותם, כולם התנפלו על האוכל, והיא המשיכה להביט בי. ניסיתי ללטף אותה, אבל זאת היא לא אפשרה.

אז פחדנות מצידי חרצה את גורלה, יתכן גם כי אני לבד פה, ובלי משפחה הדברים שונים.

הלוכד עזב, עם החתולה האחת, ואני נסעתי לוטרינר הרשותי, שהסביר שזאת המדיניות ארוכת השנים של כל הרשויות בארץ, להעלים חתולם, ועוד התגאה בזה שמועצת אזור היא יותר הומנית, כי במקום לאסוף את החתולים להמתה, הם זורקים אותם בחולות ראשון. מובן שגם זאת גזר דין מוות (כי חתולים מנסים לחזור למקום מוצאם).

את החתולה השחורה אני רואה עד היום, מביט בי מתוך הכלוב שלה, וחוסר האומץ שלי אז גרם לי לבדוק את הנושא, לדבר עם עמותות, והמצב אז בשנת 2001 היתה אכן המתה בכל הארץ מלבד בתל אביב, שהודות לוטרינר הרשותי ד”ר צביקה גלין אימצה עוד שנים לפני כן מדיניות של עיקור.

החלטתי לנסות לשנות, והדפסתי פליירים שחולקו לכל תיבות דואר אזור בו הואשם ראש המועצה ברצח שיטתי של חתולי אזור, ובו זמנית ניסיתי לאגד תושבים לתוך קבוצה שתגרום לשינוי.

נפגשנו, אפילו כמה פעמים, רק גיליתי שרובם אוהבים לדבר אבל פחות לפעול. לפחות הודות לעובדה שאזור לא גדולה מדי, ושגרתי שם כבר שמונה שנים, הצלחתי לשכנע מספיק בעלי חתולים לצלצל לראש המועצה כדי לדבר על עניין של עיקור חתולי רחוב. מובן שראש המועצה קצת כעס עקב הפלייר, אבל הוא לא מימש את איומיו לתביעת דיבה, ובינתיים נודע לי על האפשרות להביא חתולים לעיקור אצל ד”ר בועז ארד, שקיבל מימון מצד לקוחה אחת שלו, ובתמורה עיקר אותם ב-100 ₪ כולל חיסון (במימון לקוחה זאת), ובהסכמת המועצה שהפנו כל הפניות בנוגע לחתולי רחוב אלי, הבאתי אל ד”ר ארד במשך שנה מעל ל-300 חתולים.

הבעיה היתה עם תושבים שמאסו בחתולים שהם האכילו, כי לא עיקרו אותם, ומחתולה אחת שהאכילו נוצרה מהר מאוד קבוצה נכבדת במספר.

עשיתי מה שיכולתי, ועדיין לא היה ברירה בתחילת הפרויקט מאשר להביא חתולים, בעיקר צעירים, להמתה אצל צער בעלי חיים. (וכן, ניסיתי להעביר אותם לעמותות אחרות, אבל כמובן מי שלא ממית, הוא בתפוסה מלאה כל הזמן. ולי כבר היו 7 חתולים וגם שלושה כלבים, אז בעיה, במיוחד כי המשימה היתה להוכיח שאוכל לטפל בעניינים, אחרת לא היה המשך. אולי הייתי צריך להתחיל שונה מול המועצה, אבל תחושותיי אמרו לי שאם לא אעשה בלאגן לא יזוז שום דבר.)

וזה כמובן היה החלק הטראומטי, כי אתה מעביר חתולים בידיים שלך לכלובים שאתה יודע שעוד מעט זמן הם לא יהיו עוד בחיים, ונפשי זה משפיע. (ולצערי יש אצל חתולים לא רק העניין שהם מסתכלים לך בעיניים, יש כאלה שגם מגרגרים, אז לצערי איכשהו הביקורים בצער בעלי חיים היו גם תחילת הסוף של עצמי, כי כמובן הבנתי את הסופניות של החיים, ושמשהו כאן לא בסדר, וכן בעיקר לא ידעתי איך להתמודד עם זה. העבודה בחברת ההיי-טק שאז עבדתי בה היתה מאומצת, ולא השאיר זמן לעוד פעילויות פרט לפרויקט העיקורים, ועם ההבנה שכולנו נמות מתישהו בעיקר הייתי עצוב, מובן על הפרידה מגרושתי, הבנתי כבר אז ששגיתי, אבל גם לא ידעתי מה כן נכון לעשות בחיים (פרט מלנסות להתמודד.)

שנה אחרי שהתחלתי קרה הבלתי צפוי, וד”ר מני, הוטרינר הרשותי הסכים לעקר חתולים, כל עוד שאני אביא לו.

אז הבאתי לו, כ-450 במשך 3 שנים, כל שבועיים מספר חתולים בשש בבוקר, והוא עיקר אותם עד שמונה, החזרתי אותם לדירתי, בדרך כלל גם עבדתי באותו היום מהבית כדי לוודא שהכל בסדר איתם, ושחררתי אותם שוב בלילה.

וכאן אמנם קיבלתי סיפוק, אבל גם תסכול, כי כל יתר התושבים אוהדי החתולים אמנם ברכו על היוזמה, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור עם הלכידות הליליות לפני העיקור, וזה די העליב.

באותה המידה כמובן אכזב רמת הרצון הנמוך מצד התושבים להשתתף בהוצאות, כי אמנם ד”ר מני עיקר, אבל בלי תקציב, כי ראש המועצה או עדיין כעס עלי או קרוב לוודאי פשוט לא מצא עניין בחתולי הרחוב, והרעיון לתקצב פרויקט כזה, לא נפל על אוזניו הקשובות.

ועדיין, מובן שידעתי שאני עושה משהו חשוב, ולא רק עבור החתולים שעוקרו, כי דרך העמותה למען החתול של ריבי מאיר פרסמנו את הפרויקט כשיתוף פעולה מוצלח בין רשות לבין התושבים, מובן שלא הבלטנו את הקשיים, ושהפרויקט היה בעצם של שני אנשים.

בכל מקרה, בודהה בורגרס נולד כאן.

א’, הבנתי שאפילו מאכילי החתולים רואים בבעלי חיים משהו משני, משהו שאנחנו, בני האדם, מוכרחים לאכול, ואם לא חתולים, אז פירות ותרנגולות.

ב’, ערב אחד ניסיתי לתפוס שתי חתולות שמצאתי ליד פח באזור התעשייה. אחת נתפסה, השנייה ברחה לתוך מבנה סמוך, מפעל שהיה פעיל. הלכתי עם המלכודת אחריה, הישר לתוך בית המטבחיים לעופות שקיים עדיין שם.

גדלתי כצמחוני, והייתי רוב החיים צמחוני, ובלילה הזה, מתישהו ב-2004, הפכתי לטבעוני. מובן שהמראות של בית מטבחיים הם לא נעימים, אני אמנם הייתי מרוכז במשימה ללכוד את החתולה, והיא עלתה במדרגות, והפועלים הערבים באופן מוזר לגמרי לא התעניינו בי (כאילו שהם עובדים אמנם עם עיניים פתוחות, אבל לא קולטים את המסביב, היו כאלה שפשוט לא הגיבו כשדיברתי אליהם) וניסיתי להבין ממי לבקש רשות ללכוד במקום, ולבסוף הגעתי אל הבעלים, ושהיה נוכח במשרדו, והוא הלך איתי לגג, ושם היו די הרבה חתולים. תפסתי עד שכל הכלובים ברכב (עשר במספר) היו מלאים, ובדרך החוצה הבחנתי בשתי תרנגולות שהסתתרו מפוחדות מאחורי השער.

באופן מוזר אני זוכר אותם, את שתי התרנגולות, ולא את הזוועות של בית המטבחיים, אולי כי (שוב) לא בחרתי להציל אותם, יתכן לא רציתי להרגיז את הבעלים או כלשהו פועל, והשארתי אותם שם לגורלם המר.

אבל עבורי היתה כאן המחשת הצורך באלטרנטיבות צמחיות, כי אם נצליח לייצר משהו אכיל וטעים צמחי, אז באופן הגיוני לפחות תרנגול אחד יוצל.

בקיץ 2005 נגמר לי סופי מחוסר העזרה מצד תושבי אזור (שטענו בצדק שעובדי המועצה היו אמורים ללכוד, אבל זה לא היה ניתן להשיג, כי הם לא היו מוכנים לזה (הכרתי אותם אישי)), ואחרי רבע שנה חיפוש וכשמונים דירות שבחנתי, מצאתי דירת חצר מתאימה לשבעת חתוליי, ועברנו לתל אביב ועם זה נגמר פרויקט עיקר חתולי הרחוב באזור.

אבל עוד לפני כן קרה משהו לגמרי לא צפוי. ידעתי שקיימת עתירה של עמותות למען בעלי חיים, שניסו לבטל את הנוהל הקיים של המתת חתולי רחוב כמדיניות בקרת אוכלוסייתם, אבל כמו הרבה אחרים לא הייתי אופטימי מדי שיבוא שינוי לטובה.

ואז כבוד השופטת דורנר פסקה את בג”ץ החתולים המפורסם, נדמה לי בסתיו 2004, שאסר על ההמתה כשיטה, וחייב את הרשויות למצוא אלטרנטיבות אחרות בהתאם לחוק צער בעלי חיים.

מובן שאני לא יודע האם פרויקט העיקורים שלי השפיע, אבל מאחר שהעמותה למען החתול שיווקה אותו אז כפרויקט הדגל בארץ, יש סיכוי, וד”ר מני קרה לזה “לעשות את הדבר הכנון בזמן הנכון” וכמובן התגאה כמוני.

–> בחזרה לדף הסיכום

תגובות ושאלות