שינוי והצורך בנסיון לשנות

מה שמבדיל אותנו מיתר בעלי החיים בכדור הארץ שלנו הוא חופש הבחירה, ואם זה האחריות אכן לבחור ועדיף נכון, וגם כחברה אנחנו יכולים לשנות, לרוב דרך תהליכים דמוקרטיים, וגם כל אחד מאיתנו יכול לשנות. ויתכן כל אחד מאיתנו מכיר לפחות בן אדם אחד שהיינו רוצים לשנות, ויתכן בהקשר שלנו את הרגלי התזונה של אלה הקרובים לנו.

ויתכן זאת היתה אחת השאלות הנפוצות שלקוחות שאלו אותי בבודהה בורגרס, איך לשכנע את החבר / בן זוג / קרוב משפחה להשתנות, ויש דרכים, וכמובן גם לעיתים קרובות זה עניין של זמן, עניין גם של תחליפים ויכולות כלכליות, וכמובן גם של אינטליגנציה, לפחות רגשית, אבל שוב ושוב ראיתי שכן דברים ואנשים משתנים, והיו לקוחות שהגיעו עם אחרים שהם רצו לקרב לטבעונות, ולעיתים לא היה נראה שינוי אפשרי, אבל הוא כן קרה לפעמים, גם מסיבות שונות ומשונות.

מובן שאין לנו כמובן יכולת להבטיח הצלחה בשום דבר, ועדיין הנסיון לשכנע הוא חשוב, וגם התמדה, ובודהה בורגרס רק התקיים כי הבנתי ששינוי לעיתים מתאפשר, וזה קרה לי אז דרך פרויקט העיקורים ועוד שנים רבות לפני בשירות הצבאי שלי באוסטריה, ושם חוויתי שכן ניתן לשנות, וקצין חינוך אחד הצליח להפוך חבורה של בני 18 שהתגייסו בלי שום מוטיבציה לאנשים שהכירו בחשיבות של הצבא, ולא נתתי לזה שום סיכוי שזה יקרה, ובלי ספק ההבנה שהקצין הזה כן הצליח לשנות אנשים מקצה לקצה היה רגע לגמרי מכונן עבורי ושם הבנתי ששינוי כן יכול לקרות גם אם הוא נראה בלתי סביר לגמרי, ולמרות שאין כאן שום קשר לתזונה, אני כן רוצה להרחיב על העניין הזה, כי בגלל השירות הצבאי הזה ידעתי שהכל אפשרי וחובתנו לפחות לנסות לשנות.

מה שקרה אז באוסטריה בשנות השמונים המאוחרת היה משבר חברתי שהתבטא בצבא, כי כמה שנים לפני התירה הממשלה האוסטרית לבצע שירות לאומי באותו האורך של השירות הצבאי, וזה הפך לבעיה חברתית, כי כמו שיש בארץ הבדלים בין המרכז לפריפריה (לגמרי באשמת ממשלות ישראל, שהעדיפו השקעה בהתנחלויות מעל השקעה בחברה הישראלית), זה גם היה כך באוסטריה, ומאחר ששירות הלאומי היה אז באותו האורך של שירות הצבאי הבסיסי (לרוב חצי שנה), ולצבא אוסטריה לא היה שם טוב, וכמובן חובת המילויים היה רק על אלה שהתגייסו, קרה מצב שהרוב המוחלט של בוגרי תיכון וינה הצהירו על בעיות מצפון ועם זה נכנסו לשירות לאומי, והתוצאה היתה שרק השכבות היותר מוחלשות מחוץ לעיר הבירה התגייסו, וזה כמובן לא היה תקין.

ואני בגלל המוצא שלי ידעתי שהתנגדות פסיבית לא יכולה להיות מספיקה, והייתי היחיד מתוך כ-20 בנים בכיתה שלי ולדעתי גם היחיד מתוך כל השכבה (כ-80 בנים למיטב זכרוני), שלבסוף כן התגייס (שנתיים מאוחר יותר, כפסק זמן או חופש מהלימודים שלי), וכמובן היו לי חששות, רק שלמזלי נעשו אז מאמצים כבירים בתוך הצבא לשנות את הבעיה הדמוגרפית, והשקיעו גם באיכות הסגל, וגם דאגו למשוך צוות איכותי ולתגמל אותם בהתאם.

וכך התגייסתי, וזה היה הפעם הראשונה שלי שהכרתי אנשים מחוץ למעגלי החברים שלי בתיכון ובאוניברסיטה, וזה כמובן היה חיובי וחיוני עבורי, רק שאמרתי לעצמי שאין מצב בעולם להפוך את האנשים האלה לחיילים טובים שגם יתגייסו במקרה הצורך.

כמה שנים יותר מאוחר גם עברתי שירות של חצי שנה בצה”ל, והיה הבדל עצום בין הטירונות הכלל צה”לית (02) לבין הטירונות באוסטריה, כי למרות שבשתי הארצות הייתי בעיקר עם אנשים שלא רצו לשרת כלל, שם הוסבר להם שוב ושוב, גם שיחות אישיות, למה הם שם. ואני כמובן ידעתי למה אני הייתי שם (למרות שזה כמובן לא היה נוח, כי בדומה לפה לא התאפשר לינה בבית, מה שכן התאפשר בשירות הלאומי שכולם העדיפו), ועדיין עד היום אני לא ממש מבין ומאמין לשינוי שהתרחש שם אצל כ-90 בני 18 עם השכלה בסיסית בלבד, שחלקם גם נשרו מוקדם מהמערכת החינוכית האוסטרית.

וכמובן לקצין החינוך היתה מערכת שהוא נעזר בה, סרטים שהקרין, ראיונות עם אוסטריים שאז התנגדו לנאצים, סיפורם של רבים שלבסוף נרצחו על ידי הנאצים, ואיך כל זה קרה. כן גם הוזכר השואה, אבל מפני שכמעט לא היו עוד יהודים באוסטריה (פחות מ-2000 אז, ורובם מהם בכלל הגיעו מברית המועצות בשנות ה-70), לא שמו על זה דגש, אלא על הצורך לזהות מהלכים שמנוגדים לעקרונות של צדק ומוסר, ואלה שהעיזו להתנגד ושילמו על זה בחייהם (כמו גאורג אלזר שגם הסרטים עליו בהחלט ראויים לצפייה).

(ואני די בטוח שחיבתי לשלום עכשיו נוסדה אז שם, בתוך כיתות הלימוד של הבסיס שבה שירתתי, כי יותר מאשר בלימודי המשפט שלי היה ניכר שם הדגש על אנושיות וצדק.)

ועדיין לא חשבתי שחינוך יכול לשנות, אבל הוא שינה, והיה רגע מסכם ומרגש, וזה קרה כאשר היינו אמורים לצאת לאימון מסכם (זה היה יחידת חי”ר של מרגמות ותותחים), אבל מלחמת האזרחים ביוגוסלביה השכנה התרחבה עד הגבול עם אוסטריה, והוחלט להעביר יחידות, ובגלל שאנחנו היינו מוכנים ליציאה, אז באופן מפתיע הודיעו לנו שהגדוד תתפצל והרוב יעבור מיידי לגבול, והאם יש מתנדבים.

ולהפתעה המוחלטת שלי, ויתכן גם של הסגל, ולמרות שלא ידענו על זה מראש, כי כאמור היינו בין היחידות הראשונות שגוייסו למשימה זאת, כמעט כולם הרימו ידיים באופן מיידי, ולא היה כאן לחץ קבוצתי, אלא הם הבינו שהגיע תורם לשאת בנטל.

וזה החזיר אותי להתחלה, כאשר קצין החינוך ראיין את כולנו באופן אישי, והודה לי על ההחלטה הדי חריגה אז כן להתגייס, ואני אז זוכר שאמרתי שאני יודע למה התגייסתי, אבל שאני יתכן היחיד בקבוצה שמבין בחשיבות הזה והבאתי את דעתי שאין שום זיכוי שחבריי המתגייסים אכן גם יתגייסו אם יהיה פלישה מצד ברית המועצות (שזה היה התרחיש שאוסטריה בצדק ניסתה להתכונן אליו), והקצין אמר שאני צודק, וזה בדיוק הסיבה שהוא נמצא שם.

והוא אכן עשה את העבודה שלו, בצורה הטובה ביותר האפשרית, וכל הכבוד לו. ואני אז בראיון איחלתי לו בהצלחה, והוספתי שהוא לא יוכל להצליח, והוא השיב ששינוי הוא אפשרי ועלינו לפחות לנסות לשנות.

וזה לקחתי איתי, וגם בפרויקט העיקורים וגם בבודהה בורגרס היו רגעים רבים שידעתי שאין סיכוי, ושזה לא יצליח לעולם, ותמיד נזכרתי בקצין החינוך הזה, ושהתוצאה תלוי בהרבה גורמים שהם מעבר לשליטתנו, אבל כן עלינו לפחות לנסות לשנות. וכמובן לגמרי לא ניתן לדעת מה יהיה מראש, וכל אחד מאיתנו אחראי איזה סיכון הוא חושב לנכון לקחת וכמה זמן להשקיע, ועדיין כדי שנוכל להתקדם כחברה כנראה אין ברירה מאשר הנסיון של כל אחד לעזור, או לאחרים או לעצמנו, וחבל שרבים נמנעים מלעבד נתונים ועובדות ולפעול על פי הם, ואותם התכונות של חוסר מעשה פגשתי לצערי שוב עם אלה שניסיתי לעזור להם באופן אישי כאשר נקראתי לשכנע אותם לתמוך בהחלמתם או מאבקם במחלה דרך שינוי תזונתי. וחוסר המעש הזה חזר על עצמו שוב ושוב, עוד החל מתושבי אזור שנמנעו מלעזור פיזית או כלכלית עם מבצע העיקורים שאז ייזמתי וכנראה מדובר על פגם בטבע האנושית שלנו, כלומר רובנו מעדיפים לא לחשוב יותר מדי ורובנו מעדיפים לדאוג בעיקר לעצמם, וזה החברה האנושית, ומובן שצריך להיות קיים דאגה עיקרית לשלום וכלכלתם של הקרובים אלינו ושל עצמנו, ועדיין הפגמים בחברה שלנו קיימים כי הרוב המוחלט מתנהל בצורה מרוכזת על עצמו בלבד, ובהיעדר מענה מספקת מצד המדינה מצבנו עגום.

וכן, שינוי תמיד צורך מאמץ, ותמיד קיים חוסר בטחון האם המאמץ ישתלם, אבל כל זה לא אמור לבטל את חובתנו כן לנסות לקדם מה שכדאי לקדם. וכן, נחמד מרובנו שאנחנו קונים מוצרים טבעוניים שהם אכן יקרים יותר, ועדיין היה נחמד עם כל אחד מאיתנו במהלך החיים ינסה להצטרף לראיון או יוזמה או מאמץ הקרובים לליבו שישנה דברים לטובה. וכן, תמיד זה כרוך בהשקעת משאבים, לעיתים רק של זמן ולעיתים מעבר לכך.

ואכן לעולם אין הבטחה להצלחה, ועדיין האם הנסיון לשנות לא נותן לנו משמעות? האם לא הדרך יותר חשובה מהתוצאה, והתשובה היא שכן, כי רק על הנסיון אנחנו אחראים כי הוא בשליטתנו לגמרי, וכל היתר כולל התוצאה כבר לא.

ולעיתים דברים מצליחים נגד כל הסיכויים כמו מבצע העיקורים ובודהה בורגרס, ולעיתים לא, אבל יתכן גם לכשלונות שלנו, גם להכי חרוצים, יש משמעויות, כי הם אולי מה שגורם למשהו אחר להצליח. (דוגמה טריוויאלית אבל אמיתית היא התנהלותי הכושלת בעניין זוגיות, כי לקח לי שנים עד שהבנתי שטעיתי ובענק, ואמנם בודהה בורגרס דרך העבודה עם הצוות ומול הלקוחות אפשר מסקנה זאת, רק שאז כבר היה מאוחר מדי, אבל לפחות תובנה זאת ביטלה אצלי את הכוונה להביא את בודהה בורגרס לסיום בטרם עת, כי לגמרי בשנים אז, לפני שהטבעונות הפכה לטרנד הכי לוהט, הפעלת המסעדה היתה קשה והסיכון להכשל ממשי מדי, במיוחד עבורי שלא יכולתי להשען על משפחה, ורק ההבנה שהשקפתי מה הוא נכון ומה לא השתנתה לאורך השנים מקצה לקצה, מנעו ממני לפעול יתכן בהסתכלות אישי נכון יותר, כי באמת כבר לא ידעתי מה נכון ומה לא. יתכן גם הייתי כבר עייף מדי ומעוכזב מדי מהלך החיים, ומה שהיה נראה לאחרים כהצלחה כבודהה בורגרס, היה נראה לי שונה, יותר כתוצאה של כשלון מהדד אישי, כי חוסר היכולת שלי להחליט בעניין זוגיות וכל המשתמע מכך כולל יצירת תא משפחתי השפיע לגמרי על מסלול חיינו.

ולפחות תוצאה נלווה של המצב הזה היתה מבצע העיקורים ובודהה בורגרס בעקבותו. וכן, היתה כאן הרבה אקראיות, ויתכן זה חלק מהחיים, ולא על הכל אנחנו מצליחים לשלוט. אבל כמובן היה ברור שעם המשך בודהה בורגרס כמה בעלי חיים ינצלו וכמה לקוחות ישתכנעו, ואולי, וזה היה אז נראה חלום רחוק, דברים ישתנו, ולקוחות יבואו במספרים גדולים ובעקבותם גם מסעדנים אחרים יבינו שכדאי להציע מנות טבעוניות.)

העמוד הבא: דהרמה ועיקור חתולים