דהרמה ועיקור חתולים

אם דהרמה מכתיב התנהלות נאותה, אז כדאי לנסות להבין איפה ניתן לעזור, וזה מה שעשיתי, תחילה דרך פעילות בשלום עכשיו (כחצי שנה, לקראת סיום הכהונה הראשונה של נתניהו), ובהמשך דרך פרויקט חברתי וסביבתי, וניתן בוודאות להגיד שבלי חתולי רחוב לא היה מתקיים פרויקט בודהה בורגרס. היה זה באוקטובר 2001, הייתי גר אז באזור (מועצה ליד חולון), וחוויתי לכידה של אחד מחתולי החצר, כאשר יותר מאוחר הבנתי שהמדיניות הנפוצה ברוב הארץ היתה לכידה לצורך המתה.

ייסדתי קבוצת תושבים, חילקנו פליירים, ולבסוף הודות לוטרינר העירוני אז באזור ד”ר יחיאל מני ז”ל הגענו לפרויקט מאוד יפה של עיקור חתולי רחוב, במסגרתו במשך של 4 שנים (עד 2005) עוקרו מעל 700 חתולי רחוב. (ותודות מיוחדות מגיע לד”ר בועז ארד, שאז עיקר את 300 החתולים הראשונים, עד שהמועצה השתכנעה, כאשר ד”ר ארד היה גם הוטרינר הראשון (כפי שידוע לי) שהציע עיקורים ב-100 ש”ח עבור חתולי רחוב, ותודה ענקית לו על כל פעילויותיו לאורך השנים!)

ד”ר מני עשה עבודה יוצאת מן הכלל, ותודה רבה ענקית גם לו. הבעיה היתה שהוא אמנם לגמרי השתכנעה מיעילות השיטה, אבל ראש המועצה אז פחות, ולכן לכידת החתולים, אשפוזם אחרי הניתוח ושחרורם נשאר אצלי, כאשר כמובן עשיתי את זה בשמחה, ועם זאת כן התאכזבתי מנטיית התושבים לדבר הרבה (והיו לא מעט אסיפות אז בביתי), וכאשר הגענו לצורך בעבודה תכל’ס, בלכידות ליליות והובלת החתולים ברכבים הפרטיים, אז כולם התחמקו, ולאחר שכך היה לאורך השנים, בסופו של דבר נמאסתי בתושבים, ועברתי לתל אביב והפרויקט הגיע לקיצו.

אז, ב-2005, היו לי שבעה חתולים משלי, ובין היתר בחרתי לעבור לתל אביב כי היא הפכה לפני עשרים שנה לרשות המקומית הראשונה בארץ שאימצה את מדיניות ה”עקר והחזר”, אשר רווחת בעולם המערבי, ומאז עיקרה מעל ל-30.000 חתולים בתל אביב. הודות לווטרינר העירוני של תל אביב, ד”ר צבי גלין, ולשאר הווטרינרים במחלקה, החתולים שלנו הם תושבים גאים, וכך גם אנחנו. כיום ניתן לפנות למחלקת הוטרינרית ולתאם עיקור בחינם, גם דרך הזמנה של לוכדים אל מגוריהם (של החתולים) וגם דרך הבאת החתול אל המרפאה.

מובן שגם מאוד כדאי לעקר ולסרס את חתולי וכלבי הבית (לא מעט חתולי רחוב הם צאצאים של חתולי בית לא מעוקרים), וכן לנסות ולגלות אחריות ביחס לחתולי הבניין. גם אם אינכם מאכילים את אלה, נסו לדבר עם המאכילים ולעדכן אותם לגביי האפשרות של עיקור חינם בתחומי תל אביב יפו.

בדומה לד”ר ארד, יש וטרינרים נוספים, ותודה לכולם, הרואים בעיקור וסירוס אחד מדרכי ההתמודדות החשובים במשימה שלנו לדאוג לרווחתם, ולכן מגלים התחשבות במחיר, במיוחד כאשר מדובר בחתולי רחוב. מומלץ להצטרך לפורומים רלוונטיים בפייסבוק, ולבקש פרטי קשר לוטרינריים רלוונטיים. גם עמותות כמו תנו לחיות לחיותצער בעלי חיים תל אביב ו-SOS חיות מבצעות עיקורים מוזלים, והן יוכלו להפנות אתכם אל וטרינרים המשתפים איתן פעולה.

ואיך קשור פרויקט העיקורים לבודהה בורגרס? במובן מסויים דרך המעבר לתל אביב, ובמובן אחר בהבנת הצורך להסביר שבעלי חיים הם בהרבה מובנים כמונו ולנו יש אחריות לדאוג להם. אחד הקשיים העיקריים שהתמודדתי איתם היה לנסות להתרים השתתפות כספית מהתושבים המאכילים עבור החיסונים של החתולים שעברו עיקור (כמובן שכולם גם חוסנו, ורק היה מדובר על עלות החומר, אבל במאות חתולים גם זה סעיף נכבד). היו אלה שהבינו ותרמו (מעט), אבל הם היו המיעוט, והתגובה הרגילה היתה למה לנו, ויש לי דברים יותר חשובים לדאוג להם. ובלי ספק גם זה נכון, אבל החשיבה שבעלי חיים הם משהו נחות כי אנחנו צריכים לאכול אותם, היתה רווחת, וזה היה מקור הבעיה, והשקפה זאת ניסיתי לתקוף.

יתכן היה עוד עניין, שגרם להצלחת בודהה בורגרס. העניין היה ההתמודדות הנפשית עם המציאות, כלומר פגשתי בלא מעט פעילים למען בעלי חיים שהביאו השקפת עולם קיצונית, ורק עם הזמן הבנתי את תסכולם, וגם הבנתי את הקושי להתמודד. דבר אחד זה להדחיק מראות של בית מטבחיים לעופות (היו חתולים שם, והרבה, שלכדתי שם לעיקור), אבל משימתי היתה במשך ארבעה שנים לטפל בכל תלונות התושבים בעניין חתולים, וכמובן שעיקור וסירוס מאוד עוזר, אבל מה עושים כאשר מאכילים האכילו בלי סוף, ויש פיצוץ אוכלוסין ודיירים חרדים בבניינים סמוכים התלוננו על חתולים שנכנסים להם דרך החלונות למטבח והשנים היו עוד אלה שהרשות המקומית לא נתנה גיבוי לאופציה הנכונה כמובן להשאיר אותם במקום מעוקרים? וודאי, ניתן באופן תיאורטי ללכוד אותם, לעקר אותם ולהחזיר אותם למקום אחר, אבל זה רק עובד אם אתה יכול לסגור את החתול למשך של שבוע ימים לפחות בתוך שטח, ועדיף כמובן עם תשומת לב ואהבה, אבל אז אחריותי היתה שהמועצה מקבלת אותי כמישהו שמטפל בעניינים כראוי. היו מקרים שיכולתי לעקם פינות. זכור לי היטב למשל בניין משותף עם מלא חתולי רחוב לא מעוקרים, והתושבים דרשו את פינוים. האכילה אותם אישה זקנה, שכבר לא היתה מנטלית במיטבה, ולא היה קל איתה, אבל הפתרון שמצאתי היה לעקר את כולם (כ-20, מדובר על גרם מדרגות אחד), ולהעביר את החתול האחד הבולט הענקית לשכונה אחרת באזור. אני מקווה ששלומו בסדר (הורדתי אותו בחלק טוב של חצרות פרטיות עם חתולי בית רבים), ושהוא לא ניסה לחזור, כי הוא לא חזר לשם. אבל כן מתי שהיא ראתה אותי, היו צעקות רמות, ש-“נאצי” ו-“רוצח” היו המילים העדינות יותר שלה אלי). היו המון מקרים, לעיתים אבסורדיים ביותר. המקרה החריג היה תושבת אחרת, גם כן ניצולת שואה, שהתקשרה למועצה עם דרישה לפנות חתולה מחצרה. הפנייה הגיע אלי, והגעתי אליה, דיברתי איתה, ומסתבר שזאת היתה חתולה שהיא האכילה במשך שנים, ושהפסיקה לסיים את קערת החלב שנתנה לה בבוקר. לקח לי זמן להבין אותה, ואת נפשה המעוררת, דיברתי איתה כמה פעמים, והשארתי כמובן את החתולה שם, רק שהגברת לא נרגעה ופנתה שוב ושוב אל המועצה, למזלה של החתולה ללא יועיל.

אבל כמובן הרגעים הקשים היו המקרים שלא יכולתי להחזיר את החתולים למקום לכידתם. (אחד מחתולים אלה, מקסי, שלכדתי בשטח בית אבות ושנכנס באופן קבוע לתוך בית האבות, קפץ על כיסא וחיכה לליטופים, אימץ אותי, כאשר שחררתי אותו בחצר הבניין שגרתי בו, ובמקום לברוח הלך צמוד אלי, עד לדירה בקומה הראשונה, נכנס ולא יצא עוד. הוא נלחם על מקומו, ולחתולים הקיימים שלי, שהיה להם קשה לקבל (עוד) דייר, הוא מיידי חילק כאפות. הוא גם היה אז רזה מאוד, ואכל בלי סוף. באופן מצחיק, כנראה הוא רצה למנוע מהמזון היבש לברוח לו, ותמיד אכל עם שתי הידיים הקדמיות שלו מונחות על המזון היבש. הוא כן למד מהחתולים האחרים לצאת דרך חלון המרפסת (הייתי גר בקומה הראשונה, אבל בניתי להם מדרגות ממדפים אל החצר (בצד האחורי של הבניין), וכל פעם שהוא חזר הוא שמח, בכל שעה, גם בלילה, ותמיד העיר אותי ואז ישן לידי.) זה היה המקרה המשמח, אבל כן היו מקרים שפיזור של קבוצת חתולים במקום אחר ממגוריהם היה נראה לי יותר אכזרי מהבאתם להמתה בצער בעלי חיים, וזכרוני באופן כללי לא משהו, אבל אני זוכר עד היום את מבטם, כשהשארתי אותם שם וידעתי שקצם קרב.

מראות וזכרונות אלה משאירים עקבותיהם, ובמקרה שלי די הבטיחו מסירות למשימת בודהה בורגרס.

העמוד הבא: חתולים טבעוניים?